קולו נסדק כשאמר לי: "אם לא תלכי - אכה אותך"
ואני עמדתי שם וידעתי, ידעתי שזו תחילת הסוף; ולא משנה בכמה
ימכור את היציקת גבס ראש "נמרוד" שהחל בה, גם ידעתי שמכאן
והלאה העיניינים, לא רק שלא יחזרו למסלולם, אלא יהיו גרועים
יותר; ידעתי, ולא נעניתי לנבואות הלב.
אחר כך זה בא ב"בום" נוראי. כל תל אביב, או לפחות מי שטפלתי
בו באותה שעה, אני מורה לספיצ' תרפי ב'נשות הדסה', כל המטפלים
האחרים, הבוס, המזכירה, העובד בשרותים, ראו את החבלות על פני.
יום יום, ושעה שעה. לפעמים אפילו בא למקום העבודה, והוצאתי
ממני את שארית הסכום  שלא הצליח לגזול בבוקר, והשארתי לי
ללחמניה ושוקו. אחר כך הסתבר לי שהיה מטופל בכדורים
פסיכיאטריים, וכנראה גם היה מכור לסמים נרקוטיים בזמן שהכרתי
אותו. אבל אז, לא היה שום סימן שיעיד על כך. להפך, הוא היה כל
כך מלא רצון טוב. ואמא שלו, רק תבואי ותגורי אצלנו, עם מישה
והפסלים. כשעבר להתנחל אצלי, ראיתי את זה בהתחלה כסימן לטובה,
אולי יהיה מקום לדבר על מיסוד הקשר, המשך היחסים לפחות.
יום אחד אני חוזרת מהעבודה, ואני מוצאת את החתול שלי כרמיה,
שוכב על הרצפה בשלולית דם. מיד נכנסתי לפאניקה כמו שאני יודעת.
מישה, מה זה. תגיד לי איך זה נהיה. הוא ישב שם בכורסא שלו, שתה
מהבירה, שתק, והביט בי בעיניים קרות. התחננתי לפניו, מישה,
משהו קרה לך. איך החתול שכוב שם כך. אתה הרי היית כאן, ולא שמת
לב.  בתמימותי חשבתי שההתנכלות לחתול באה מגורם זר כלשהו,
אסטרונאוט או אסטרואיד, אני אומרת את הדברים באירוניה כלפי
עצמי, רק לא מישה. למישה יש פנים של גור חתלתולים, הוא אף פעם
לא נגע בכרמיה לרעה. היו לי אנשים, עכשיו בושה להגיד, חברים,
שהודו לפני שבעטו בכרמיה, נעלו אותו במקרר. אבל מישה, אדיש
לגמרי, ישב ושתה את הבירה שלו, ועוד מעט היה מבקש שאגיש לו גם
את צלחת החלב של החתול.
הגלידה שקניתי אותו יום התחילה לימס, היה יום חם, הרדיו היה
פתוח בדיוק בגל הקל, על מערכון של יוסי בנאי ושושיק שני 'לי יש
דרישות', היא בקול שלה. דרישות היו לי? אפילו את המנעול לא
יכולתי לנעול.
התקשרתי לאמא שלו, שתבוא ותקח אותה אליה לטפול, אני לא יכולה
להסכים לדבר כזה, שחתולים יתפגרו לי באמצע היום. ומה היא
אומרת? סוניה מישקביץ' זו? לא ממני הוא למד את זה, זו בעיה
שלך, תטפלי בה.
אז מה, הוא למד את זה ממני. אני הולכת ומשספת חתולים למוות
באמצע היום, ומשאירה אותם עם דם על השטיח הפרסי, כדי שיתייבשו
בשמש, סליחה, במזגן.
אבא שלו נפטר לפני שנים רבות. ככל שאני יודעת, הבעיה מגיעה עד
אבא שלו. לא ידוע לי מה היתה עמדתו של אביו ביחס לחתולים, אבל
מישה, התעקש להכריז, שלולא היה אביו מת צעיר, היה היום אדם
שונה בתכלית, כן שונה בתכלית. הוא היה אפילו יכול להיות
ווטרינר, ואת זה הוא אמר ברצינות.
הערב התחיל ליפול על הדירה האפלולית ממיילא מענפיהם של
הזרקוניות ושאר העצים שיש בתל אביב, שקלתי לצאת למרפסת,
להתאוור קצת, לחשוב. הן אז עוד לא פחדתי ממנו. כשלפתע החרידה
צעקה גדולה את הסביבה וגם אותי.
"א-ב-א א-מ-א"
השכנה לובה ירדה למטה, ויחד הזעקנו מגן דוד. הוא עלה לאמבולנס
בשקט. אפילו את הווקמן שלו לא שכח לבקש, רוצה לשמוע שם שירים,
החולירע, "איפה יוסי, לחם אין. אך הנה חתול מביא הוא... יוסי,
ילד שלי מוצלח"
נו, כמו שאתם מבינים. השמנדרניק התפטם אצלי הרבה עד שנפטרתי
מממנו. אבל איך שנפטרתי ממנו, זה ה-ספור שרציתי להביא כאן.
עברו שבועות, חודשים, אז עוד לא היה קיים חוק בטוח בריאות
חובה. השמנדריק חי אצלי, אני צריכה לפרנס אותו, יש לנו משק בית
משותף, אני צריכה לשלם בעד האשפוז שלו בבית חולים. בהתחלה עוד
לא בקשו ממני כסף, ניסו איתו בטובות. אמרו לו: צמצם את כמות
הנרקוטיקה שלך, ונדאג שירדו לך בכדורים" או: "אל תקח צ'אנס, קח
אליאנס". טפול שיזם חבר שלו, טפול בצמיגים. הוא היה מביא לו
למחלקה טאיירים מפונצ'רים, משאיר אותם בחצר, ומשלם לו עשר
לירות על כל תיקון. הצמיגים, צמיגי אופניים, אכן העלו ארוכה,
וגם עזרו במידת מה לתזרים המזומנים אצל מישה. שוב לא היה מרוקן
לעיני כל המבקרים במחלקה את ארנק הכיס שלי, וקובע בקול גדול
"הוצאת הרבה כסף אצל הארס שלך, זונה. עכשיו את הולכת מכאן,
ומשאירה לי משהו ערבון" לפעמים היה לוקח את הרדיו טרנזיסטור,
ולא מחזיר לי, עד שהבאתי לו את הכסף שהחבאתי בחזיה שלי.
הייתי מדברת איתו על אמנות, זה הדבר שהחזיק אותו. הוא היה פסל,
כמו שאתם מבינים. היו לו גם יצירות משלו, לפעמים נהג להעתיק
פרוטמות של אמנים מפורסמים, ולפעמים, היה עומד סתם ליד חתיכת
אבן, ואומר "רואים איזו יצירת אמנות!"
בהתחלה כשעשה את זה, בתחילת היחסים, הדבר רק שעשע אותי. ראיתי
בו את הרצון להצחיק אותי ולהיות מקורי. משחזר על כך בתכיפות,
יום יום, ושעה שעה, נמאס לי, הבנתי שאני תקועה עם אדם שהוא לא
רק חולה נפש מסוכן, אלא גם אדיוט. עדיין הייתי מסונוורת מתנועת
הלקוחות שהיו לו, מחבריו שהיו באים ומדברים על יפי הנפש של
מישה. אבל כך, בא לי גם הרעיון שחילץ אותי.
גם כאן באה לובה לעזרתי, וזה היה הרעיון:
בכל פעם שנעמד האידיוט, סליחה, מישה, ליד אבן סתמית ואמר בהנאה
'איזו יצירת אמנות'. הייתי קוראת ללובה, שישבה על הספסל בגן של
בית החולים. לובה היתה באה, אני הייתי מראה לה את האבן הזו,
ואומרת:
'לובה, משה עשה יצירת אמנות'.
-בכמה? היתה לובה שואלת.
מישה היה מתחיל לחשוב, אני כדי לחמם אותו הייתי אומרת: לא יפה
לקחת כסף מחברים, והוא היה מתרגז ואומר:
-בשבילה אני מוריד מחיר, רק שישים לירות.
-רק שישים לירות? היתה לובה קורנת מאושר, הייתי נותנן אפילו
מאה.
-נו, תני כבר!
לובה פתחה את הארנק, שלפה ממנו שטרות בסכום הנ"ל, ומעבירה אותם
לידיו של מישה. הוא היה סוגר על השטרות את אצבעותיו, ולובה
היתה מושכת אותם ואומרת:
-ויד לך איפה לשמור אותם? הר מישקביץ'.
היא היתה יקית כמו שאתם יכולים לנחש.
-בטח, בטח, בפיג'מה, בפיג'מה. היתה התשובה.
-ולא יגנבו אותם ממך? כי שמעתי שכאן גונבים הכל, מישה.
לא, לא יגנבו.
-שמע נא. מה שבטוח אתן אותם ללידיה (זו אני) שתשמור.
בהתחלה הוא רטן, אחר כך התרגל. אני הייתי מראה לו מחברת עם
רשימות, כמה נוספו לו כל פעם. היינו חוזרים על התרגיל, שלש או
ארבע פעמים בבקור. ואני הייתי נותנת למישה רק חלק מהכסף, נגיד
חצי לירה לפלפל וגזוז, שאר הכסף שמור למישה, כשיצא מבית
החולים.
יום אחד באתי למישה, רצינית מאד. לידי היתה לובה, רצינית גם
היא.
-מישה, אני... אני צריכה את הכסף.
-מז'תומרת. זה כסף שלי.
-כן מישה, אבל משהו השתבש. בעל הבית שלי רוצה למכור את הדירה
בדמי מפתח, וזו ההדמנות שלי להכנס.
-טוב, אז מה את רוצה ממני.
-מישה, אני רוצה, מישה, שתלווה לי את הכסף שהרווחת בעבודה אצל
לובה. שש מאות הלירות.
-נו, טוב. ומי ערב שתחזירי לי?
-אני אחתום  לך על שטר.
-ומה יקרה אם לא יהיה לך להחזיר?
לובה התערבה.
-אני מוכנה למשכן את אוסף האבנים-אומנות שלך, לטובתך.
-ואיפה הוא יהיה?
-אני אשאיר אותך  אצלך, כאן בבית חולים. רק תבטיח לי דבר אחד,
מישה. שאתה חותם לנו על הטופס במשרד של בית החולים, שאתה משחרר
את לידיה מאחריות לך, ואתה לוקח אחריות על החיים שלך.
-מה פתאום? נראה לך?
-מישה! יקירי שלי. אתה תוכל להרוויח כסף תמיד מהאומנות שלך.
תמיד תוכל למצוא עוד אבני אומנות, תמיד תוכל למכור שוב את
האוסף, ואולי במחיר גבוה יותר. הבטח לי זאת, מחמלי. ואני מוצאת
לאוסף שלך קונה רציני תוך שישה ימים, שבע מאות לירה לפחות.
וכך היה, מישה שחרר אותי מאחריות אליו. ודווקא  החל להתנהג
"כמו שצריך". להפסיק לדפוק במקל שלו על הרצפה, להפסיק עם
האוננות הכפייתית כשהאחיות מסתכלות. גם עם ההרגל המעצבן למלא
את הפייפ מים ולהתיז על אחוריים הפסיק. הוא התחיל לפסל, אבל
היה צריך להעביר אותו מהמוסד, כי הכסף נגמר. כך קרה ששחררו
אותו הביתה, והוא עמד באמצע הרחבה של בית החולים, חיכה למונית,
לא ידע לאן הוא נוסע, כי אמו גם היא לא רצתה אותו אצלה.
הסוף של הספור, איני יודעת  אותו. אני רק יודעת שלא הרגשתי טעם
נקמה. הבנאדם חלה, האחים שראו אותו יושב ככה במסדרון, צלצלו לי
להגיד, ואני אמרתי להם להגיד לו, שאם הנהג של הטקסי מביא אותו
הנה, אני שולחת אותו חזרה. וזה הספיק, כי הוא נסע במונית, איש
לא ידע לאן, ומאז לא שמענו ממנו. רק לפעמים הייתי מזהה בגלריות
אבנים פשוטות, אבל עם טאצ' של אמן, ועליהם חרוט: מישה סינביץ'.