החולה השניה היתה רבוצה על המיטה, מדי פעם משמיעה גניחות,
מסתכלת בחלל החדר. אני שכבתי במיטה המקבילה. לא במצב טוב יותר,
אבל לפחות היה לי את עצמי.
התעקשתי לא להיתקל במבטיה, שאחריהם יבואו המילים, המשפטים,
הזיכרונות, ידידות מאוסה אולי. היא תרצה להראות לי את אוסף
הסבונים שלה (משום מה קיוויתי שיהיה זה אוסף סבונים, אני אוהבת
כל מה שמריח נקיון), אני אדבר על החבר שיש/אין לי. היא תספר על
הטראומה שעברה בטירונות (הביאו אותה לכאן עם הקיטבג, החיילת
השחרחרה מר"ם 2 תלתה אותו על הדלת, ואמרה לי בחיוך: סחבאקית
באה מהבה"ד). אנחנו נפגש בקפטריה של הבית חולים לבושות
בפיג'מות שלנו, אחר כך נצא לחרוש את שטח בית החולים, יתחילו
איתנו פה ושם חולים משועממים, אולי איזה סניטר. וביום ראשון
אני טסה מכאן לברלין, אז מה הקטע כאילו, בשביל מה כל זה.
דולב (התגנבתי בין היפחות שלה לראות את שמה בתווית השם) המשיכה
עם היפחות בקצב של מטרונום, מדי פעם מזדקפת במיטה לראות אם אני
מסתכלת, ושוב חוזרת לשכב.
לא היו לי יפחות משלי, וכל העניין החל לשעמם אותי. אז בהפסקה
הראשונה שלה, אמרתי לה:
-אנסו אותך, מה?
האשד הזה של תלתלים בגוונים עשה קימה במיטה, מתוכו נצצו זוג
עיניים ירוקות, והיא אמרה:
-מאין לך?
עכשיו ידעתי שאני צודקת, בדברים האלו אין שני לי. אם הבחורה
היתה פולטת בין השאר גם שם של מישהו, זה היה בגלל שהוא עזב
אותה. אבל ככה, כמו שהיא, במצב של לא להראות את הפנים שלה,
להסתיר את הגוף שלה כמה שיותר, כאילו היתה דתיה עם שרוולים
ארוכים וכל זה, אין מצב, אין מצב שבחורים לא פגעו בבחורה הזו.
לאט לאט החלו העיניים שלי נעצמות, והאגרופים שהחזיקו בשולי
הפיג'מה להישמט. לאט לאט התחלתי לחלום על "ארץ לא שם". חלמתי
שאני עפה גבוה מעל העננים רוכבת על מטאטא ישן שהופך לרובה,
ויורה בכל זכר מצוי, האיש שעולל זאת לדולב.
את ישנה?
-מה הסיפור שלך, כאילו, כשכולם ערים את בוכה, כשכולם ישנים את
ערה!
יכולתי לראות מבעד לחשיכה את העיניים שלה נרטבות מהדיבור הגס
שלי. אלוהים, אני כל כך רוצה לא להיות כזו.
-לא, סבבה כאילו!
היא צחקה, מה נרטבות ומה נעליים.
אני הייתי הכוכבת של מחוז גוש דן.
-אה, מכירה שירים, וכאלו.
'תפקעתי מצחוק.
יודעת מה מקור המילה רגע?
-לא.
-רוגע.
שתקנו רגע, גם כי היה לנו לא נעים שכל כך מהר התחברנו, אחרי
שגילינו עוינות בהתחלה, וגם כי כל אחת חשבה על הסבל שלה.
אחותי!
-מה.
-באה למסיבת פיג'מות?
-מי עוד יהיה שם?
ופתאום עטפה אותי אהבה גדולה, לאשה, לנערה, ששהתה לצידי זמן
קצר כל כך, וכבר התעלמה מהבעיות שלה, והשתתפה איתי בצחוקים,
כאילו הבנו בלי להידבר, שאת החושך יש לגרש.
בבוקר לא ראיתי אותה, נבהלתי, וישר רצתי אל המקלחת. היא היתה
שם מסתבנת אולי באלף סבונים.
אחותי, קרם שיער לוריאל, בקטנה. כמה שתרצי.