כבד לי מאחוריי העיניים
מדמעות מצטברות שלא
מצאו את דרכן החוצה.
מעיק לי בלב
מרגשות לא מנוצלים המעלים אבק
במגירותיו.
כואב לי הראש
ממחשבות נודדות, מחשבות
מטרידות וממושכות המסרבות לעזוב.
לוחץ לי בריאות
מחוסר אוויר, מחסור
בנשימה, נשימותיי קצרות וקצובות לא מספקות
מספיק חמצן.
מתכווצת לי הבטן
מסודות שמורים
וגנוזים ביני לבין עצמי. מתעופפים להם בריק בטני
ללא מקום מפלט.
שפתיי עייפות ורצוצות
מלחישות, תפילות
ומלמולים חסרי פשר של אדם מבולבל.
אפי חסר תחושה
מריחות שהיו בחיי ואינם,
נעלמו, נכחדו. הריח היחיד שמגיע לעיתים הוא
ריח הנוסטלגיה.
גפיי מתפקדות ללא כל מטרה
כי העתיד
מטושטש
מעורפל
אפרורי
ואפלולי.
אני מסתובבת במעגלים סביב עצמי.
שכבות הלק המרוחות בשובבות על ציפורניי, צבעוני ומלא חיים, כמו
בניגוד מוחלט עם שאר גופי, בדיוק ההפך מהריק השחור הממלא את
חלל גופי.
וכבד לי מאחוריי העיניים... |
