כשנשבר לי הלב, פגשתי עץ אלון.
רק אז יצאתי ליער ממאורתי הנסתרת, וכל בוהק ירוק, כל ציוץ עדין
של ציפורים, שימשו נחמה לפצע הפעור שבקרבי. אך כל אלה נדמו
אפרוריים ומשניים כשראיתי אותו.
מעולם לא ראיתי עץ כה מרשים - גבוה ונישא, נאה, ענפיו עמוסים
בעלים ירוקים, וכולו מקרין כוח ושלווה.
בהיתי בו, נהניתי ממראו, מן הרוח הקלה שחלפה דרך עליו בהרמוניה
מושלמת.
והאלון הבחין בי, עד כמה שעץ יכול להבחין במשהו - עומדת שם,
זקופה וצעירה, מחייכת אליו.
והוא קרא לי - בלחישות חרישיות של עליו וענפיו, שפנו אלי,
שואפים לקרבתי בשל שילוב של בדידות מרירה וחיבה מלבלבת.
משך שבועיים ימים לחשנו זה לזה ללא הרף, האלון ואני. ודרך
לחישותינו הבנו שנינו שאיננו כה שונים- וזאת למרות שהוא עץ
ואני שדונית יער. לשנינו נשבר הלב, שנינו היינו בודדים,
ולשנינו היו שאיפות להגיע מעלה- מעלה.
ולבסוף, לאחר שבועיים קרא לי האלון לבוא, להתקרב אליו.
ניגשתי אליו כמכושפת, ואט אט נשלחה ידי וליטפה את גזעו. תחושה
חמימה ומתוקה מעין כמוה חלחלה לתוכי, ולכן המשכתי, כורכת את
זרועותיי סביב גזעו החזק, מלא החיים, מחבקת אותו בכל כוחי.
לפתע חשתי שלמה ומאושרת כפי שלא חשתי מעולם בעבר.
האלון התענג על מגעי, ענפיו נעו הנה והנה, מלטפות את עורי,
שולחות אלי חיוך בלתי נראה בתגובה לחיוכי המתמשך.
ואז, בהיסוס מה אך מתוך דחף כמעט בלתי נשלט, התיישבתי מתחתיו,
צמודה אליו.
כך עברו ימים רבים מאושרים, בעודי שעונה אל העץ, לוטפת את
גזעו, ומדי פעם מטפסת אל צרתו ונוגעת בענפיו ובעליו, אפופה
באהבה חסרת גבולות.
והאלון- הוא החזיר לי אהבה, בלחישותיו החרישיות והמגע העדין של
ענפיו ועליו.
וכך, בידיעה שמצאתי את מקומי - הייתי מאושרת.
אך באהבתנו הסוערת, שכחנו דבר אחד - הוא עץ, ואני שדונית יער.
ולא יכולתי להישאר כך לעולם, ספונה אליו, נהנית מצילו, מתאימה
את עצמי לחוסנם של שורשיו האימתניים, משלימה עם העובדה שהוא לא
יזוז בעבורי לעולם. הוא מצדו, שעבר שנים של שקט ושליטה, סבל
מתנועותיי הבלתי פוסקות, מחוסר המנוחה המאפיין שדונים, אף אם
כל תנועותיי הוא סביבו - על מנת להתקרב אליו יותר.
אך בהתחלה זוטות כגון אלו נדמו לנו חסרות חשיבות. כל מה שהיה
חשוב בעינינו היה להיצמד כמה שיותר, להקשר כמה שיותר, כמעט
להפוך לאחד.
ואז הגיעו ימי החורף והחשכה, והגשם ניתך במלוא עוצמתו על
היער.
האלון הגן עלי מפני הגשמים, סוכך עלי בענפיו, ובכל פעם שהבטתי
בשמיים האפורים והקודרים וניגרו דמעותיי, הוא העניק לי נחמה
יציבה.
וכך, בתהליך בלתי נמנע, ספג אותי האלון לתוכו, ואיבדתי את עצמי
ואת דמותי.
קולי נשמע דרך לחישותיו, שמחתי לבלבה בין עליו, ויגוני נספג
בגזעו. וכשהתרחקתי ממנו, ולו לרגעים ספורים, חשתי חור פעור
בלבי , ונמשכתי חזרה בחבלי קסם, אל בין ענפיו.
אך הוא לא חלק את להטי ודחפיי. אחרי הכל - הוא היה אלון. יציב
וחזק ונהנה מקסמי ומאהבתי - אך לא מסוגל לזוע משורשיו הנטועים
עמוק- עמוק בקרקע.
הוא יכול היה ללחוש לי, להגן על עצבותי המתפרצת בעזרת נוכחותו
הבלתי משתנה, אך לא להתכופף, לזוז, להתגמש.
וכך התחלתי להתעצב אל לבי, על כך שהאלון האהוב שלי, מקור
שמחתי, אינו מסוגל לזוע ממקומו למען אהובתו, ואפילו לו אלך
ואעזוב אותו לעד - לא יוכל אף לנוע כדי למנוע זאת.
עצבות זאת גברה כשמנע ממני לאכול מפרותיו, ואלו נראו לי כה
מפתים.
לא ידעתי שבלוטיו של האלון מרים הם - והוא, ככל הנראה, לא סבר
שהם יכולים להיות טובים למאכל. דחייה זו פצעה אותי. מאז לא
הייתי עוד שלמה בצלו של האלון שלי.
התחלתי לזוז בחוסר מנוחה, להזעיף פנים, לבכות גם כשפג ריחם
המרענן של הגשמים האחרונים וחום השמש אפף שוב את היער, לזעוק
מחמת תסכולי.
וכך פגעתי באלון שלי. הוא אהב אותי, וכיוון שהיינו כמעט אחד,
עצבותי חלחלה עמוק עמוק אל שורשיו, עמוק דיו כדי להעציבו, אך
לא עמוק דיו על מנת להזיזם ממקומם ולהפיג את עצבותי.
אולי אם הייתי סבלנית מעט יותר - לו הייתי מניחה לו בעצבותי,
מטיילת לבדי ביער ואז חוזרת אליו, מאושרת ושמחה- אולי אז היה
טוב יותר לשנינו. אולם שדונים אינם ידועים בסבלנותם הרבה, ואף
אני, במובן מסוים, הייתי עיקשת יותר מהאלון החזק.
לפתע התחלתי לקוות שהאלון לא יהיה אלון, אלא צמח מטפס - שיעטוף
אותי באהבתו, שלא ייתן לי לברוח, שיראה את דחפיו ותשוקותיו.
באותם רגעים התחרטתי מייד, שכן האלון צמח יציב ולא הפכפך, ולא
יסור הצידה לעטוף יצורים אחרים כפי שיעשה המטפס החמקמק.
אך תסכוליי נותרו בעינם, וכך גם תסכוליו של העץ, שלמרות אהבתו
התקשה לסבול את עצבותי ותזוזותיי. ולבסוף, אף האלון היציב הגיע
לקצה גבול יכולתו, ובהתפרצות נואשת, בלתי מתפשרת, נהדפנו זה
מזו, לנצח. מגע האדמה הקשה, הקר, מחוץ לצלו וליטופיו החמימים
של האלון, הכה אותי בהלם, וזעקתי זעקה מרה שנשמעה בכל היער.
אך זעקה זו רק הרחיקה ממני את האלון שלי, ושברוני הקשה אותו.
ניסיתי לחזור אליו, להסתופף שוב בצלו, בכל תנאי, אפילו ששורשיו
לא ינועו עוד לעולם.
אך גזעו נותר נוקשה, ענפיו ועליו לא נגעו בי עוד, וידעתי שכבר
לא נהיה עוד מאושרים זה במחיצת זו כפי שהיינו בעבר. הצלחתי
לנשק לגזעו המתוק פעם אחת ויחידה, וחשתי אות עליו זעים ואת
פרותיו הקשים נושרים. גם הוא היה עצוב.
גם הוא יתגעגע, ממש כמוני.
משך כמה ימים חגתי סביבו בכאב, נוגעת לא נוגעת, והוספנו ללחוש
אלה לאלה, כמעט כמו בהתחלה. אך הכאב רק התעצם, וידעתי - עלי
לקרוע את עצמי מעליו,
מהאלון שבמשך שנה תמימה היווה את המשענת בחיי.
הסתכלתי עליו פעם נוספת וחייכתי. ענפיו זעו לאות שלום, ובפנים
עמוסות דמעות, חגתי לאחור ופניתי אל היער.
פצעי עדיין בער, ודמעותיי סימלו את שבילי, אך ידעתי שזה בלתי
נמנע. אוסיף לסייר ביער, אכיר הרבה עצים וציפורים, ואולי אתאהב
מחדש - אולי בשדון, אולי בצמח- אך לא באלון ולא בצמח מטפס, אלא
עץ צעיר רענן שלצדו אתיישב לפרקים, ולפרקים אסייר לבדי.
ואולי, אולי במשך הזמן הזה, יזיע האלון את שורשיו, וייתן ליצור
אחר לטעום מפרותיו, שאינם מרים כל כך ולא רעילים אחרי הכל.
ומדי פעם, אבקר את האלון שלי, ואחייך אליו, ואלחש לו, וכך, גם
אם לא אחזור להתיישב בצלו, נאהב לעד.