הוא דוחף לתוכי דברים ואני לא מתנגדת. שותקת, לא פוצה פה,
נותנת לו לשפשף אותי באיטיות וברכות כך הוא חושב, כדי שאפתח,
ואני מסתכלת הצידה כדי לא להיתקל במבטים הישירים ובהבל פיו
ומחפשת אוויר צח. נשארת המומה עם מבט מזוגג ובורק והוא ממשיך
וממשיך עד שאני כבר לא יכולה יותר להכיל  וזה כואב ולוחץ, אך
הוא אטום, מוצץ שארית סיגריה, שמזדקרת מזוית פיו,  מרוכז
בעולמו הצר ולא שומע את זעקת האילמת. אותי. מחזיק בידיו
המגירות זיעה בשני החורים הקטנים,  אחת מכל צד,  בחוזקה שלא
אשמט , נזהר שלא אקרע אבל לא בגלל הדאגה הכנה לשלומי, חלילה,
אלא בגלל הדאגה האגואיסטית לשמירת הדברים שלו, שלא יקרה להם
כלום . לא שיש חפצי ערך בתוכי, בכל זאת אני רק שקית ניילון
כחולה, חצי שקופה, גודל וחוזק סטנדרטיים, כך קבע מכון התקנים,
אך עדיין הבעלים שלי לא רוצה להתרוצץ בסמטאות השוק המפותלות
אחרי התפוחים האדמדמים, שיפרצו ויפלטו מתוכי ויתגלגלו לכל עבר
אל החופש.
ואני. יש אלפים כמוני, אני מודעת לאמת המעציבה, אלפים שנוצרו
בצלמי ובדמותי המשעממת ואני רואה אותן תלויות במרכולים
ובשווקים מחכות בשקיקה, מתחננות,  שיקחו אותן להרפתקאות
במקומות חדשים מבלי לשמוע כל היום "יש לך כרטיס מועדון?". רק
במקומות זולים אני רגילה שמשתמשים בי ובאחיותיי הכחולות
הסטנדרטיות, לא משקיעים בנו. כבסרט נע אני מרגישה שנולדתי
ושפריץ אינסופי של אחיות מתלוות אלי בערימות שהולכות ומכבידות
ונשלחות לכל עבר ואתם. אתם לא נותנים כבוד ולו אף את היחס
המינימלי. "נזרוק, נביא חדש" זאת המנטרה שלכם בהכל ובמיוחד
איתנו, קצת ליכלוך או פירורים של לחם ואתם ממהרים להיפטר
מאיתנו עם משפט הקסם "נזרוק, נביא חדש". להיות אדם זה קל, אתה
נולד להורים אנושיים וזהו. אבל להיות בנאדם זה קשה, אתה לא
נולד עם זה, ויש כאלו שלא לומדים זאת עד יום מותם. ואתם
מחביאים אותנו במקומות אפלים. במקררים קפואים ליד קופסאות
מרובעות וחתומות, שאנו לא מבינות את שפתן או בבגאז' מחניק
במכונית באוגוסט בלי מזגן ליד כלי עבודה מלוכלכים ומלכלכים.
ואם אתם כבר לוקחים אותנו איתכם אתם מחביאים אותנו בין שלל
האביזרים בתיקי קש טרופיים ותיקי עור שמדיפים ניחוחות מטורקיה,
או מחליפים אותנו בשקיות מקרטון ממוחזר עם שמות מותגים
שמוטבעים עליהן. שקיות, שנשים מוקפדות מראה אוהבות להסתובב
איתן ובכמויות, לחצות רחובות הומי אדם כשציפורניים משוחות לק
אדום בוהק אוחזות בקפדנות את השקיות היוקרתיות ומנופפות בהן
כדגלים ביום העצמאות. ואני. העיקר שלא יראו אותך אנשים איתי
וירכלו, כך את חושבת לעצמך. אנשים אוהבים לרכל. סיפור שמסתובב
אצלנו בחבר'ה אף טוען שיש סטודנטים בחדרים שכורים וחשוכים,
שמשתמשים בנו בתור תחליף לשקיות אשפה, אך נראה לי שמדובר
בסיפורי אימה או באגדות אורבניות, שנועדו להפחיד שקיות קטנות
ותו לא. הבעיה היא שלא רק שאני זולה ופשוטה אני גם חצי שקופה.
כל אחד יכול לקרוא אותי ואין בי את האתגר המסקרן שבפיצוח
הגרעין, המוטיבציה הבסיסית לגלות מה אני צופנת בחובי. אנשים
אוהבים הפתעות ואני לא יכולה לספק אותן וזה מפריע לי. הם
מסתכלים ולאחר מבט קצרצר רואים את הריקנות. לפעמים מהביישנות
אני נהיית מעט כחולה יותר ומסתורית ולפעמים אני בוכה לאלוהים
בעיקר בימים רטובים, כדי שלא ישימו לב, בוכה וצועקת "למה לא
עשית אותי יותר כחולה ואטומה?? או לפחות פחות מרשרשת ויותר
יוקרתית?", אבל אמא תמיד נוזפת ואומרת שאסור להתבייש במה שאני
ואם לא אתן כבוד לעצמי, אף- אחד לא יתנדב לתת לי בעצמו, אך
עדיין בלילות אני לפעמים חולמת שאני מונחת אחר כבוד בחנות
בכיכר המדינה על גבי מדף מעץ מהגוני משובח, מחכה להכיל בתוכי
מכל טוב חו"ל וזה עושה לי חמים ונעים. אתמול לקחו אותי לטיול
לים. הימים ימי חופש גדול בבביה"ס ומורן החליטה להתחמם לאורה
של השמש הקיצית ולשזף את הצד החסוי של גופה. היא שמה בתוכי
בקבוק מים צוננים על מנת שלא להרטיב את הספר והמגבת שצירפה
כשכניי לתיק. "לא סתם מים, מינרלים" התלהבתי והיא שמה אותי
בתיק הביה"ס ביחד עם כל הכבודה וירדה לים. חום, יולי אוגוסט
אבל לי היה קריר ומדגדג מאגלי המים, שזלגו באיטיות מרעננת על
דפנותיי, אגלים שעדיפים פי מונים על אגלי הזיעה. רעשי כפכפים
ליוו אותי, מכוניות עברו וחלפו, דיבורי סרק נשמעו ברקע,
צחקוקים חלפו כפינג-פונג, הרגשתי חיוכים והמתנתי לחשיפה
הגדולה. והיא הגיעה, שלפה אותי מהתיק, שנותרו בו עדיין ריחות
דיו וניירות, וחשפה אותי לשמש הבוהרת. מזל שאני כחולה ויכולה
להסתכל על כל הנוף הדומם והצורח, מבלי להסתנוור.  והמתנתי
בשתיקה לשעת ה"שין" וברגע של צמא כשמורן לגמה את נוזל החיים,
ניצלתי רוח חמקנית והפלגתי למרחקים, נישאת על גבי כנפיים
דמיוניות לעבר השמש וכמו איקרוס בזמנו נחתתי במהירות על גבי גל
של מציאות, שהרטיב אותי, כדלי מים, שמעיר מעילפון זמני. שעות
חלפו, מורן כבר הלכה מבלי משים לב  לחסרוני, בקבוק המים נזרק
על החולות, לאחר שנשתו ממנו כל מיצי החיים. נשאר מתגעגע לימים
עברו שבהם סבי- סבו נשאו מכתבי אהבה ממקומות רחוקים, מכתבים
שהופצו על גבי גלי התקווה והתנפצו לעיתים על שוברי אכזבה ואני.
אני ניצלתי את מנת  החופש, שחיתי לכל עבר, צפתי על הגב מורחת
על עצמי מקצף הגלים ונהנית מהשקט האינסופי. וגם לו היה סוף אבל
טוב. גיליתי המוני שקיות לוחמניות דומות לי במקצת אך בכל זאת
קצת שונות. מלאות בנוזלים שקופים, אולי מים, לא טעמתי וחוטים
משונים יוצאים מהן. והן שוחות בכיוון הנגדי לי. דווקא לכיוון
החוף ולאנשים, והם הגדולים, מטר שישים ומעלה, מפחדים מאיתנו,
השקיות המיוחדות וזה עושה  לי הרגשה טובה.