"הדפוק הזה עושה לך טוב...", אני שומעת ברקע בעודי מהרהרת על
מה באמת עושה לי טוב... למה כל כך טוב לי כל הסבל הזה,
ההתעללות המתמדת שאני אוהבת להעביר את עצמי בה...
העבודה שלי נוראית, אני עוקבת בריקנות והשתוקקות מגוכחת אחרי
"השיר שלנו" בכל יום בצימאון לעוד, אני רודפת אחרי בחור מושתן
שנראה כמו "חמי" השועל מה"מעופפים הנועזים", אני מפסיקה לקרוא
ספרים אחרי ההקדמה שלהם ואני משמינה בכל יום לפחות שניים,
שניים וחצי קילו מהבורקסים שאני תוקעת כל יום בשתיים בלילה.
כביכול, חיים ממוצעים מינוס לבחורה בגילי, אבל משום מה אני
נהנית מכל רגע. אני אוהבת את זה, את הדפוק הזה, את השומנים
שלי, את הבוס הנוראי שלי, את המסכנות של רן דנקר, אני פשוט מתה
על זה. רכבת הרים של רגשות, חולה על זה.
לא יכולה כשטוב לי, כשטוב לי, רע לי. ויוכיח את זה החבר האחרון
שלי, ילד מקסים, כל כך טוב הוא היה אליי, שהיה לי רע. לעזאזל!
למה הוא היה חייב להבין אותי כל הזמן? למה להיות נחמד כל כך?
למה לא לצעוק עליי קצת, לקלל אותי, למשוך לי בשיער כשאנחנו
מזדיינים, מה כבר ביקשתי?
אני אוהבת את הסבל, את הבכי, את הציניות המרירה שלי. התמכרתי
לזה. ולא כדרך חיים מסכנה לחיות בה, כי בסך הכל אני אוהבת את
החיים שלי, אני אוהבת להרגיש, מכורה לזה. אוהבת לכעוס, להתרגז,
לקלל, לבכות, אני פשוט מכורה לרגשות הרעים האלה שעושים לי כל
כך טוב. כי ככה אני מרגישה שאני חיה, מרגישה שיש הצדקה
לקיומי.
אני לא אוהבת לראות חדשות, כי אני בוכה שם כל הזמן, אני אוהבת
קצת להתנתק, קצת לבכות משטויות, לקבל משכורת זעומה, צעקות
מהבוס, לשבור צלחות ובכל זאת לחזור לשם כל בוקר.
אני אוהבת את חיי.
מעולם לא הייתי אופטימית ומעולם לא אהיה, אבל ייאמר לזכותי,
שתשוקה לחיים יש לי - הלאה למרירות, הלאה לעצבנות, הלאה אל חיי
המופלאים!
ותודה לירמי קפלן, על כל הרגשות האלה שפרצו לי בגללו, ושלא
משנה כמה זמן יעבור, כמה דיסקים יוציא, הדפוק הזה מחרמן אותי
ועושה לי טוב! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.