[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לא שנור
/
אפר ברוח 1

היא מספרת על היום שהיא איבדה את הרגליים שלה.
בעצם היא לא ממש איבדה אותם, זה לא כמו להיות פצוע מלחמה או
משותק בכל הגוף,
זה היה רק הרגליים שלה.
אפילו לא טרחו לקחת אותה לרופאים. כולנו ידענו מה הסיבה אפילו
בלי צילומים והקרנות.
לאט לאט היא שקעה בעצמה. כל יום כאב לה יותר. מדברים שהיו
גורמים לאנשים לפתוח עיניים בהפתעה, או לנופף בזילזול את היד,
אילו ידעו.

זאת לא הייתה מחלה פיזית. לא הייתה לה שם. לא היו לה סיבות.

היא מספרת על היום שבו איבדה את הרגליים שלה.
בעצם זה לא היה יום אחד, זה היה תהליך.
היא הייתה כותבת פתקים לאלוהים. שורפת אותם. למרות שתמיד
הייתה לה אידיאולוגיה נגדו.
היא קיללה את ההורים, ניאפה ועשתה פיקניק בכיפורים, רק בשביל
הפרנציפ.

היא זוכרת את התהליך טוב טוב.

באיזה שלב היא פשוט הסתגרה בעצמה. לא נפתחה לאנשים.
היא רצתה  שיתנהגו איליה כאל מלכה, ובאותה מידה שיפסיקו להסתכל
.
היא הסתגרה, התחבאה, אבל לאף אחד לא היה ממש אכפת.
ואז הכל נעשה יותר קיצוני. היא הפסיקה לצאת החוצה. היא סגרה
את עצמה בין ארבע הקירות החשוכים. השאירה מנורה קטנה דולקת כדי
שלא תיבהל. כדי כשתקום בלילה אחרי חלום בלהות תסתכל ותבין שאין
שם כלום.

אנשים התחילו להתייחס, לדאוג, אבל כבר לה לא היה אכפת.
היא לא רצתה מגעו של גבר, או של אישה, כמו שאהבה פעם.
היא לא רצתה לנסות דברים חדשים. לגעת בכל העולם
היה לה רק חלום אחד. לעוף.

כל הזמן היא הייתה בורחת לחלומות. לא אוכלת. לא בוכה.
כשכולם חשבו שהיא הגיעה לתחתית, טעו. תמיד אפשר לרדת עוד למטה
להיות יותר שפל.

הדיבור עם האנשים עשה לה רע. החזיר אותה למציאות. ברגעים שלא
הייתה ישנה הייתה קוראת. ספרים מצחיקים. רומנטיים. שתמיד
מסתיימים הכי טוב. איך שהיא רוצה.
קוראת וקוראת וקוראת נעלמת מהעולם. אנשים התחילו לשכוח אותה.
זה בדיוק מה שרצתה.

היא הרגישה כל כך ריקה שהיא יכולה לעוף באוויר. כל אוכל
שהייתה מכניסה לפה הייתה מקיאה. מה אתם רוצים, הייתה אומרת,
אני בולמית

ידענו שהיא בולמית. ומכל ההקאות שלה, ההקאות האילה נראו הכי
נוראיות. הכי קשות.

הדברים שהספיקה לשכוח עלו בה עוד פעם. השדים שלה היו מזמרים
לה באוזן כל לילה.

בין השאר, בשבילה היה תמיד לילה. היא חסמה את אור השמש מפניה.
אפילו כשהייתה יוצאת מהחושך שעשתה באמת בחדר שלה, היא הייתה
חסינה מפני האור. מפני הזריחה המתואבת. אם יכלה לבנות לה גן
עדן, כמו כולנו שרוצים להגיע לשם, אנחנו בטוחים שלא הייתה בו
זריחה

אילו יכלה, הייתה רוצחת את הזריחה. הייתה מנופפת בה בסכין
מאיימת שמה תבוא היא תביא עליה את כל החברים המסוכנים שלה. אבל
השמש לא שומעת. אילו יכלה לבנות עולם משלה, הייתה בו השקיעה
לנצח.


שוב מתייסרת בעצמה. עכשיו היא כבר לא קמה מהמיטה. הולכת רק
להביא לה עוד ספר חדש. הופכת את הבית עד שמוצאת, ותשושה חוזרת
לחושך שלה.
והריקנות. עוד רגע היא תעוף לשמיים. אין בה כלום. חוץ מכמה
כדורים שבלעה. היא חייבת להישאר מסוממת לנצח.


הפעם זה באמת רציני. היא כבר לא קמה מהמיטה. אפילו כשאישפזו
אותה היא לא הייתה ככה.
לפעמים שומעים אותה בוכה בבוקר. כשעולה הזריחה. אחרי שלא
הצליחה לישון כל הלילה.
ואז נכמר לנו הלב.

לא מזיזה את הרגליים שלה. אין לה כוח או רצון שהן יזוזו.
באיזה שלב הן פשוט נשארות באותה תנוחה, רוצות לנוח לנצח.
באיזה שלב היא כבר לא מצליחה להזיז אותן. היא מנסה ומנסה, אבל
לא מצליחה.
רק היא יודעת בתוך עצמה שהיא לא באמת רוצה להזיז אותן.
שהכל תלוי ברצון שלה.

צועקים עליה לקום
הם צועקים עליה לקום. היא רוצה אבל משדרת משהו אחר למוח החריף
שלה.
המוח שלה עושה מה שהוא רוצה. רואה מה שהוא רוצה. חושב המון
מחשבות.
אין לו רסן, והיא אפילו לא מנסה לעצור אותו. רק מתייסרת.


אומרים לה כמה צער היא תשאיר אחריה. אם היא תחליט שנמאס לה.
שהיא אגואיסטית.
אומרת להם חלומי המתוק ביותר הוא להפוך לחתיכת עפר. כלום בתוך
שומדבר. לרחף ברוח. לא לזכור, לא להרגיש, לא לדעת, לא לחשוב.
מין מוות כזה ללא גן עדן או גלגול נשמות.


קומי.
אני קמה. הרגליים שלי קצת מועדות. הן התרגלו לצורת המיטה.
מגיעה לשירותים, נועלת את הדלת, ומחליפה את התחתונים שעשיתה
בהם עוד בדרך.


פעם שאלנו אותה איפה היא רואה את עצמה עוד עשרים שנה.
היא אמרה לנו שני דברים.
האחד, היא רואה את עצמה פסיכולוגית מפורסמת, שעוזרת לילדים לא
להגיע למצב שלה,
ובאחד, היא רואה את עצמה עפה. רוח. אפר.
ואין לנו מושג למה היא מתכוונת.



------------------------------------------------------------------------------------------
חשוב לי לשמוע את דעתכם. זה משהו שכתבתי מזמן, ואף אחד עוד לא
קרא אותו. ככה שאתם הראשונים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדיפוס לא היה
סוטה

אמא שלו היתה
ממש כוסית


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/07 5:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לא שנור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה