אחרי יום עבודה ארוך כואבות לי העיניים.
משקפי המגן מסננים 99 אחוזים מהאור הסגול של הרתכת, ומגיניי
האוזניים מונעים מעור התוף שלי להתרפט, אבל בתום עשר שעות
אינטנסיביות של ריתוך והלחמה העיניים שלי קרועות, צבות ואדומות
ויש לי צפצוף דק על גבול הכלום באוזניים.
אם אני לא קורס הביתה, אני הולך להתפרק קצת בקניון ביציאה
מהעיר. לא חשוב מה, העיקר להסתובב, לפנטז על מסך פלאזמה 53
אינטש, לדמיין את הבית שאני מסדר לי, ספות מעור תמסחים, בר
עשיר בסלון, פיליפינית קומפקטית מעסה לי את הבהונות בשמן
לימונים גלילי.

אולי בגלל שהייתי כל כך עייף, אתמול, לא ראיתי בעיניים כשעמדתי
על הדרגנוע ועליתי מקומת הכניסה לקומה ב'
אחריי עמד מישהו עם ריח חזק של ז'אן פול גוטייה. הרגשתי אותו
נושם לי על העורף. חשבתי לעצמי שהוא קצת צמוד אלי, צמוד מעבר
למקובל ולמתבקש מנסיעה על דרגנוע, אבל הייתי עייף. מלפניי עמדה
בחורה קטנה, ממש פטיט, בשמלת ברבי קצרה כזאת.
כשההוא מאחוריי נושף עלי נשימות חמות, הברבי הלכה צעד לאחור על
המדרגות, כאילו מאבדת שיווי משקל, והצמידה את עצמה אלי.
הגענו לקומה השניה. כולם התרחקו והתפזרו, אבל אני המשכתי
להרגיש שנושמים עלי מאחור. ברבי עצרה לפניי והתמתחה, השמלה
מתעגלת על עכוזה. כשגבה עדיין מופנה אלי, העבירה את ידיה על
עצמה בפינוק. תוך ליטוף, נתפסו שולי השמלה ברצועת שעון היד שלה
והופשלו. היה לה חוטיני קטנטן ואדום שהציץ אלי לשניה מבין
עיגולי ישבנה הבהירים.
קולו היה נמוך ולחשני היישר לאוזני השמאלית: "בוא למעלית
השרות, אתה עושה את אשתי, אני מסתכל". ואז היא סובבה אלי את
הפנים, וחייכה.