חיה מיום ליום, נודדת ממקום למקום.
כחתולה נטושה, אף אחד אינו רוצה בקיומה.
מקבלת בעיטות ובורחת, לא נשארת ומתמודדת, מפחדת מהתמודדויות.
החיים.
חיה על שאריות, גברים מתוסכלים שאהובת חייהם עזבה אותם ומחפשים
בזרועותיי תנחומים.
לא מאמינה שמישהו ירצה אותי, אנשים מפחדים ממני, שואלים אם אני
מתחרטת. לא, אני לא. גם לא מתביישת.
הצלקות האלה שנותנות טריגר לריכולים, הצלקות האלה אינן מפריעות
לי, הן חלק ממני, אז למה אנשים אינם מקבלים?
לא רוצה להיות מישהי שאינני.
לא רוצה להיות כמו האיש הגדול שחושב שהוא מושלם ולא כמו האישה
שמאחוריו, הזועקת לרחמים.
לא רוצה לעשות צומות ארוכים, לא רוצה לעשן באנגים ולהזריק עם
מחטים.
שונאת להגיד שעברתי תאונה וממנה הצלקות, נמאס לי לשקר.
אני לא בן אדם שקרן. הייתי, השתנתי...
אני לא יכולה להגיד לאבא שנמאס לי מהחיים כי ישר הוא יחשוב
שאני אעשה לעצמי משהו וישחזר את הימים שישב ליידי בתוך חדר קטן
ולבן והחזיק את ידי בזמן שגופי כבול למיטה וידיי ורגליי הדוקות
בחוזקה.
אני לא מבינה למה מחזיקים בכוח בן אדם שרוצה למות.
הרי אם זה רצונו, זה מסיבה פשוטה - לא טוב לו.
אז תהיה לו תקופה קצרה חיובית, חיובית היא מילה גדולה, ואז
הכול יחזור להיות כמו שהיה כי בעולם כלום ואף אחד לא ישתנה.
אני לא מבינה מי קבע שרזה זה אוטומטי יפה, שעשיר הוא מתנשא.
שפרסים קמצנים (אגב, זה לא נכון), שאשכנזים מפונקים.
שאביב גפן מופרע, למה? כי הוא אומר מה שהוא חושב ומרגיש?
כי הוא לא מחשבן לאנשים מסביב...
מי קבע שפסיכיאטר עוזר, לי הוא לא עזר, פסיכיאטר מתנשא יושב על
הכיסא מולי ומאחוריי שעון גדול. יושב מולי ומרים את העיניים
לשעון הגדול.
ואז, בדיוק אחרי 45 דקות, הוא מבקש שאצא ומזכיר על הפגישה של
שבוע הבא, כאילו מה, אני זאת שבעצם עשתה לו טובה.
אימצתי פסיכיאטר הכי טוב, הוא שם כל הזמן, איתי בכל מקום, לא
צריך לקבוע איתו פגישות, אפשר להגיד לו הכול, תמיד, ממליצה
עליו בחום- -
דף, אפשר למצוא אותו כמעט בכל מקום. הוא רוב הזמן צמוד לחבר
הפסיכולוג שלו, העט, או לעיפרון. הכתיבה בשבילי התרופה
להכול...

                       תסכולים ביני לבין עצמי...          
         תסכולים...