אף פעם לא תיארתי לעצמי נסיעה כל כך עצובה וכואבת.
לא חשבתי שנסיעה למקום שגרם לי כל כך הרבה אושר תראה פתאום
שונה כל כך.
כל פעם שהודיעו לי על נסיעה, צהלתי מרוב שמחה. שוב הזדמנות
לראות אותך, שוב הזדמנות לחבק ולדבר איתך... רק לראות אותך
וכבר עושה לי טוב.

אך בפעמים האחרונות, הכל היה שונה בהחלט.
נאמר לי שנוסעים, ושמחתי כמובן. אבל שמחה פחותה בהרבה.
נפגשתי עם כולם, אבל הפעם היה מישהו חסר.
כולם ביחד אוכלים שותים וצוחקים. מדברים וגם שותקים לעיתים.
ואז לפתע עולה המחשבה בראשי, אתה? היכן נעלמת? אתה לא אמור
להיות כאן איתנו? ולכל השאלות האלו תשובה אחת, לא. אתה אינך
עוד.
כולם צוחקים, ואתה חסר פה עם הבדיחות שלך. כולם אוכלים ורק אתה
חסר לך שם ליד המנגל, גונב לכולם מהסטייקים.
כולם נהנים, ורק אני פה נהנית קצת פחות. ורק מעצם המחשבה
עליך.

אנחנו נוסעים ברחובות, ואני מוצאת בעיניי את הרחוב בו גרת.
ושוב, אותן מחשבות על מה שקרה שם. איך ישבנו לנו סתם ודיברנו.
איך ראינו סרטים והשתוללנו. איך סתם שתינו קולה וצחקנו על
אמא..
יותר מידי דברים טובים קרו, ואז ברגע אחד אתה כבר לא פה.
פתאום החלטת שאתה טס. לכמה זמן, זה כבר דבר לא ידוע.
אנחנו מדברים פה ושם... הפרשי השעות קצת לא מסתדרים פה.
מכתבים? זה עסק לא מוגדר, גם עם הE-Mails לא הסתדרנו במיוחד.

וכך, כל פעם שאתה מתקשר, אני מאושרת עד הגג. כל כך התגעגעתי
מאז הפעם האחרונה בה דיברנו. בקושי מסוגלת לנשום, רק מחייכת
חיוך ענק שמכסה לי את כל הפנים. ואתה שואל אותי 'את שם?' וגם
לזה קצת קשה לי להגיב... ובסופו של דבר אני מתעשתת ועונה 'כן,
התגעגעתי!'.
קשה לי ככה, לא לדבר איתך כמעט. ואז כשכן מדברים, אני נהיית
מאושרת במיוחד. אבל איך שנגמרת השיחה העצב כבר משתלט עליי
שוב.
כל שיחה איתך גורמת לי להרגיש בסופו של דבר, איום ונורא.
לא בגלל שאני מדברת איתך כמובן, כי בלעדיך אין לי קיום בכלל.
אחרי כל שיחה אני מבינה, שוב פעם, עד כמה רחוק אתה. מבינה שוב,
שאני לא יכולה לראות אותך. ומבינה שהדרך היחידה לשמוע את קולך
היא דרך הטלפון הארור הזה.

אחרי כל שיחה הדמעות מציפות את עיניי ומחנק עולה בגרוני.
אני מרגישה כל כך רע, כל כך רוצה לחבק אותך שוב. להרגיש אותך
לידי, מלטף את ראשי ומדבר אליי פנים מול פנים. לראות אותך אל
מול עיניי.
האם זו בקשה גדולה כל כך? האם יעבור עוד כל כך הרבה זמן עד
שנתראה שוב?
רק המחשבה הזו גורמת לי לבכות עוד יותר. העיקר אתה מדבר על
כרטיס טיסה אלייך, חודשיים ביקור. אבל כרגע זה נראה עוד כל כך
רחוק..
עד אז יעבור כל כך הרבה.. עד הגיוס יש יותר מידי זמן..

ואני עדיין כאן, ואתה עדיין שם.
רוצה לחבק אותך אבל לא יכולה. רוצה לשמוע אותך אבל כבר לא
מסוגלת, רק המחשבה על איך ארגיש אחר כך, גורמת לי לא להתקשר.
מרגישה מטומטמת, מרגישה קצת צבועה. אבל בסך הכל, הייתי רוצה רק
לחבק אותך שוב... גם אם תחזור לשם רגע אחרי... רק להרגיש אותך
איתי.
רק לראות אותך אל מול עיניי, לדעת שאתה שוב פה, איתי, שומר
עליי.