וככה מצאתי את עצמי שוטפת כלים עם אבא שלי. זה היה מצחיק, כבר
הרבה זמן לא עשינו משהו ביחד. בעצם, מאז שהייתי בת שמונה לא
עשינו שום דבר מיוחד ביחד.
הוא,האבא העיראקי הפרימיטיבי הזה שתמיד נראה לי כמו זר פתאום
קם ועזר לי לשטוף כלים. כמה שזה נשמע טיפשי זאת הייתה הרגשה
טובה והיא נמשכה ממש כמה שניות, עד שהוא וויתר וחזר לכס המלכות
שלו.
אני לא רוצה לעבור את התקופה הזאת ואת הזמן הזה עם הרגשה שלא
באמת הכרתי את אבא שלי. תמיד כשהוא עסוק בענייני עבודה וכשהוא
מדבר בטלפון עם לקוחות הוא נשמע שונה, לא כמו האבא שאני מכירה.
ותמיד שאומרים לי איזה אבא טוב יש לי וכמה כייף לי שיש לי אבא
כזה, אני תמיד מרגישה ריקה שאני לא יכולה לזכות ולראות את זה.
תמיד ראיתי את הדמיון החזק ביני לבין אמא שלי, יש לנו הרבה
דברים במשותף, אבל עוד לא מצאתי את החלק הזה שקושר אותי לאבא,
שאני באמת ארגיש שהוא אבא שלי. היחסים שלנו תמיד נגמרים בזה
שאנחנו מחליפים אולי שני משפטים כל היום, הוא מגיע הביתה
מהעבודה תשוש, נמרח על הספה שלו מול הטלוויזיה ונרדם.
לפעמים זה סתם מעניין לדעת מה עובר לו בראש,על מה הוא חושב ומה
שלומו באמת.
פעם,כשהיינו יושבים אצל סבתא, כולם דיברו ואני שתקתי. כל מה
שעבר לי בראש באותו רגע היה כמה הם אטומים וכמה רע אני מרגישה
אחרי כל שיחה איתם, עם ה"דודים הממורמרים" שגורמים לי לפקפק
בחיים שלי ובדברים הטובים שקורים לי פעם אחר פעם.
אבל אז, בדרך חזרה הביתה, כשאני ואבא'לה יושבים במכונית הכל
פתאום נראה אחרת. יש מוזיקה ברקע, יש אווירה טובה, נקייה,
צלולה ואז פתאום הוא זורק איזשהו משפט בתוך השקט הגדול שנוצר
ומתפתחת שיחה. זאת תמיד שיחה נחמדה, יחסית קלילה ובכלל אלו
הרגעים שלי עם אבא, הרגעים שנותנים לי את ההזדמנות להכיר אותו
באמת ולדבר איתו בלי מסכות. אולי בגלל זה אני תמיד מבקשת עוד
סיבוב לפני שמגיעים הביתה...