עוד יום עבר לה מהר מדי. היא מתפשטת, זורקת את הבגדים ונופלת
למיטה. היא מתהפכת דקות ארוכות ושנייה לפני שהיא נרדמת היא
רואה פרצופים, הפרצופים של "כולם". היא לא זוכרת שמות וכבר
מזמן הפסיקה לספור.
יש לה מבט ריקני ונדמה כאילו לב לא פועם בתוכה, "רגש" זה לא
משהו מוכר לה ותקווה כבר מזמן נטשה אותה.
היא "זורמת"-חיה את הרגע, הרגע שעובר לה לאט ונראה כמו הנצח,
הנצח של גיהינום, היא חושבת שהיא מאושרת ושטוב לה ככה, היא
חושבת...
כבר מזמן לא שכבה במיטה שלה, בבית שלה. היום הוא יום מיוחד:
היא חזרה בשעות הקטנות של הלילה, לא בבוקר כמו שהיא כבר
התרגלה- לאסוף את הבגדים מהרצפה, להתלבש בשקט, להתגנב מהדירה
של "כולם", להתגנב החוצה אל החופש, אחרי לילה שעבר לה לאט מדי.
היא חושבת שהיא מאושרת ושטוב לה ככה, היא חושבת...
היא לא נראית מהבחורות "האלו", אלו שחושבות שהן מאושרות כשהן
מתגנבות מהדירה של "כולם" אחרי לילה שעבר להן לאט מדי. אלו שכל
אחד בעיר יודע איזה משהו עסיסי עליה, שמועה או אמת זה, אף אחד
לא יודע אבל הכל מתקבל.
היא נראית שונה מעט, שונה מעצמה של פעם, התמימות כבתה בעיניה,
וכנראה שגם שם הפסיק הלב לפעום, הרגש נעלם והתקווה מתה, אבל רק
העיניים שונות, המראה הוא אותו מראה. מראה שאף אחד לא רואה
שהשתנה, היא ילדה יפה עדינה ושבירה, היא דומה לאותן פיות קטנות
שאנו שומעים עליהן באגדות כשאנו קטנים והתמימות עדיין בעינינו,
הלב עדיין פועם, הרגש עדיין קיים והתקווה עדיין חייה.
אין לה "מישהו" בחייה, היא לא מפסיקה לפזר "לא" לכל עבר, היא
בורחת מהמהירות שבה עוברים לנו החיים ומהאיטיות שעוברת עליה
בלילות. וזה כי היא לא מאמינה באושר שלה, לא מאמינה בכלום
וחושבת שככה היא תישאר מאושרת וככה תמיד יהיה לה טוב, היא
חושבת...
היא כל הזמן מחפשת, אחרי מה היא כבר שכחה, וכשתיזכר יהיה מאוחר
מדי, אבל היא גם לא מוצאת. פעם אחת היה נדמה לה שמצאה, אבל היא
שכחה אחרי מה חיפשה.
היא מתעוררת מזיעה ולא מ"כולם", מעצמה! רק אז היא נזכרת מה
חיפשה, אבל שנייה אחרי היא שוכחת.
היא לא מאמינה באושר שלה! לא מאמינה באהבה!!!