אני לא איש של חורף,יותר נכון להגיד אני לא אשה של חורף,בעצם
עדיין אינני אשה,אני לא חושבת שאי פעם ארצה להגיע לשלב שבו
יוכלו לקרוא לי אשה, שיושבת בלילות שישי עם סגרייה ארוכה ודפי
חשבונות. אני רוצה להיות אשה אחרת, תעזבו אשה, רוצה להיות בן
אדם אחר, יכול להיות שגם כרגע אני בן אדם אחר...העצב הוא הגורם
המכריע בהיותי האדם שאני, עצוב לי לומר את זה, אבל זה לא העצב
עצמו, זה מה שגורם לי להיות עצובה. תמיד אמרו לי שאני ילדה
עצובה, עצובה עם חצי חיוך על השפתיים, חצי חיוך שמביע את העצב
ואת ההבנה הנוראית... אני שונאת להבין, שונאת כל כך את ההבנה
ואת הדרך להבנה, אבל יודעת שאני לא יכולה להחזיר אותה לחנות
ולהחליף אותה בשמחה סתמית, גם לא בטוחה שארצה בכך, כי כמו
שאמרתי, העצב הוא הגורם המכריע פה
................