"אז מה גורם לך אושר?", שאל הפסיכיאטר שלי. חשבתי שזו שאלה די
מוזרה לשאול, מכיוון שאני בטיפול אצלו כבר יותר משלוש שנים.
"להרוג אנשים", עניתי בטבעיות. "אבל לא להרוג אותם כשהם ערים
עם אקדח או רעל או משהו, אלא כשהם ישנים. אני פורץ אליהם
הביתה, בודק שהילדים ישנים, ניכנס אליהם לחדר וחונק אותם. זה
גורם לי אושר". הפסיכיאטר שלי ישב שם מולי עם אותה הבעת פנים.
שנייה לאחר מכן הוא לקח נשימה עמוקה ועשה תנועה של 'כן' עם
הראש.
"וממה אתה מתרגש?", המשיך כאילו כלום לא קרה.
"מהרגע הזה שהבן אדם מתאבק על חייו, ואז, בשנייה קטנה אחת, הוא
משלים עם גורלו, ולא זז יותר. לעולם."
הפסיכיאטר שלי ידע שאני לא צוחק, ובאמת לא צחקתי. וזאת לא
הסיבה שאני אצלו בטיפול. הסיבה האמיתית, אם כבר התעניינת, היא
שחברה שלי עזבה אותי וזה ממש פגע בי. ממש.
"כמה אנשים כבר הרגת?", שאל.
"מי סופר?! הפסקתי לספור אחרי הפעם החמישית. כל פעם שאתה שומע
בחדשות, או קורא בעיתון של הבוקר, עם הכוס קפה, על מישהו שהרג
את אשתו או את בנו והתאבד, כולם זה אני". והפסיכיאטר שלי באמת
בן אדם טוב. הוא ממש שומר על הקוד המקצועי הזה של 'סודיות
מוחלטת'. אני מעריך את זה.
חברה שלי עזבה אותי אחרי הפעם הראשונה שהרגתי מישהו. אני
אישית, לא מבין למה היא התעצבנה כל כך. כולה הרגתי איזה שמן
אחד שהיא שכבה איתו כשאני הייתי באילת, מזיין איזה מישהי
שפגשתי בבאר. חוצפנית.
בכל מקרה, הפסיכיאטר שלי המליץ לי על איזה תרופה פרו-משהו, לא
זוכר איך להגות את זה, אז לקחת. אני אומר לך, זה רק הגביר לי
את הצורך להרוג. כמובן שכבר לא בכיתי על חברה שלי.
כשהייתי בדרך לקורבן הבא שלי, ויכול להיות שזה היה התרופות,
חתול התחיל לדבר איתי. הציע ללכת לבית קפה לשבת על קפה
וסיגריה, אז הסכמתי. אני אומר לך, כמה שהחתולים האלה יכולים
ליילל לך על השטויות שעוברים להם בחיים, זה משהו נורא. אשתו
עזבה אותו והשאירה אותו עם חמש-עשרה גורים, מסכן.
אחרי שהבנתי שזה כנראה היה התרופות באמת, וקלטתי שאני הרגע
הזמנתי שתי כוסות קפה לעצמי, חזרתי לעיסוק שלי.
על פעמון הכניסה של הבן אדם הבא היה כתוב 'אליהו'.
'בטח איזה זקן אחד', חשבתי.
נכנסתי בשקט דרך הדלת והלכתי ישר לחדר השינה.
במיטה שכב בחור צעיר, נראה בן שלושים פלוס, רזה רזה אבל עם זקן
לבן. כן, זה היה מוזר. התקרבתי אליו, אבל הוא התעורר.
"או, סוף סוף הגעת", אמר אליהו.
"איך ידעת שאני מגיע?", שאלתי בסקרנות, למרות שנבהלתי.
"נו, תראה, כשאתה נביא, אתה חייב לדעת את הדברים האלה. יאללה,
מהר מהר שאני לא ארגיש". נעמדתי שם כמו איזה בול עץ. הייתי
מבולבל. 'נביא? אליהו הנביא? ההוא מפסח?', חשבתי.
"כן כן, זה אני", הוא ענה, כאילו קרא את המחשבות שלי. מצד שני
אם הוא נביא אז הוא בטוח יכול לקורא את המחשבות שלי. נעמדתי שם
וגירדתי את הקרקפת שלי.
"די נימאס לי מהיין ומהתירוש הזה כל פסח. וכל פעם שאומרים
'המשיח בא', אני צריך לעשות איזה משהו קטן שימשיכו להגיד את
זה, למרות שאני לא מופיע באמת. אז נו יאללה, פסח זה עוד כמה
ימים. מהר אין לי את כל היום. ישו צריך כמה טיפים ואני גם ככה
מאחר באיזה אלף-אלפיים שנים."

ומה שקרה מאז אני כבר לא זוכר. אני רק יודע שכל סדר פסח מאותו
היום הכוס של אליהו הנביא לא התרוקנה, גם אחרי ששפכנו לכיור.