סלאש: הארקו.

דירוג: R.

תודות: תודה ענקית לענת על הבטא. הזכויות של רולינג על הדמויות
וזה.


פרק - 1:

"אני שונא אותו כמו שלא שנאתי אף אחד אחר בחיים שלי!" צעק הארי
לעבר רון כשנכנס לחדרם, "נמאס לי ממנו."

"רגע, מה קרה הפע-" החל לומר רון, אך הארי קטע אותו.
"אם הוא עוד פעם אחת הוא ינסה להתקרב אלי כשאני לבד בכיתה,
באותו החדר עם סנייפ, אני אקרע לו את הפרצוף!" התחזק קולו.

"בסדר, הארי, אבל מה קרה?" שאל רון.

"מאלפוי, מה עוד יכול לקרות? כשהתכוונתי לצאת מהמרתף המסריח,
בטעות הפלתי לו את החתיכות בצל האלה שלו, ובגללו יש לי עכשיו
עוד 30 סנטימטר לסיכום על שיקוי הפפניג!" וקולו התגבר עוד
יותר.

"אה, תיארתי לי שזה יהיה קשור אליו. מצטער שלא חיכיתי לך, פשוט
הרמיוני..." רון ניסה להסביר בצורה הכי ברורה שיכל בלי להישמע
אידיוט. "טוב, פשוט... רבנו שוב, ואני יודע שזה באשמתי ויצאתי
דיי אידיוט, האמת".

"אתה חייב להפסיק לקנא, תאמין לי שהרמיוני בהחלט לא רוצה את
דין." הרגיע אותו הארי, "וגם הוא לא, בטח לא אחרי שהוא ממש בלע
את פרוואטי אתמול..." הרהר בחיוך.

"אמ, כן יצאתי אידיוט." הודה, "תגיד, הארי, מה עם ג'יני? היא
לא הפסיקה לדבר עליך כל החופש ו-" הוא השתתק לנוכח הפרצוף הלא
מובן של הארי, "מה?"

"ג'יני? בכלל שכחתי ממנה כי לא באתי אליך בחופש, מצטער על זה,
פשוט המסדר לא הרשה לי לצאת משם." הוא ניסה להעביר נושא, אבל
לבסוף החליט שזה לא ממש מכובד; בכל זאת רון הוא החבר הכי טוב
שלו. "ואמ... ג'יני, עזוב, אני לא רוצה שהיא תפתח אשליות או
משהו כזה. אני לא כל כך מרגיש אליה רגשות אהבה, אלא יותר רגשות
לאחות... או משהו בסגנון... כמו אליך." ניסה הארי לצאת טוב מכל
העניין.

 

הארי ראה מזווית עינו את מאלפוי מחקה אותו נופל, עקב המכה
שקיבל מהשולחן בשיעור שיקויים מוקדם יותר.
הוא החליט להתעלם, למרות שלא התאפק והזעיף פנים.

"הארי, חשבתי על זה, אבל... אל תתחיל לכעוס עלי... יש לי דרך
ממש טובה שתעזור לך להתעלם ממנו, יותר נכון להשתיק אותו..."
אמרה הרמיוני.

והארי, שלא ממש רצה לשמוע על מאלפוי יותר ממה שהיה חייב, ענה-
"עזבי הרמיוני. תודה, אבל לא תודה, אני לא מעוניין לשמוע עליו
או לדבר עליו." וקם מהשולחן ברוגז.

הוא החליט שלא לחזור לחדר ורק רצה מקום להירגע בו קצת. הוא
אפילו לא ידע למה הוא כועס כל כך, הרי זאת לא הפעם הראשונה
שמאלפוי מקניט או מחקה אותו; זו גם לא פעם ראשונה שהוא מקבל
עונש בגללו, אחרי הכל הוא היה תמיד התלמיד הכי שנוא על סנייפ.
לבסוף החליט שהכי כדאי לעלות לחדר המועדון וזהו.

הארי עלה במדרגות, "פרפרים לבנים", אמר לאישה השמנה ונכנס
לחדר.
משום מה, היה נדמה לו ששמע קול בכי מחדר הבנות, אבל החליט שהוא
מדמיין והמשיך ללכת.

"יודעת מה?! אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, והבכי הזה
שלך- לא יעזור לך!" שמע הארי את דין צועק, והבין שהקול בכלל לא
בא מהחדר של הבנות אלא מחדרי הבנים.

"אז לך, אבל שלא תחשוב שאני לא אגיד לה!" שמע נערה צועקת
בחזרה, והבין שהקול נובע מצעקותיהם של ג'יני ודין, שנמצאו
בחדרם של הבנים.

"אני רוצה לראות שתעזי לומר לה מילה, כי אם כן, גם אני יכול
להגיד לה הכל, את יודעת, לזיון צריך שניים! אל תחשבי ששכחתי
שאתן החברות טובות!" צעק, טרק את הדלת ויצא החוצה.

כשהבחין בהארי נבהל מעט ואמר, "היי הארי", במעט בלבול, הוא
קיווה שהארי לא שמע דבר, על אף שדבר זה לא היה הגיוני, בהתחשב
בכמות הצרחות שלהם.

"היי," השיב הארי בהיסוס, "אתה בסדר?"

"אני בסדר גמור, הארי, אל תדבר על מה ששמעת, אם שמעת כמובן."
אמר בביטחון, דבר שהארי לא ציפה לו.

"אה, כמובן," אמר והחל ללכת לכיוון החדר שלהם ולפני שהגיע לגרם
המדרגות, יצא דין בסערה, צרחת האישה השמנה נשמעת אחריו.


לאט לאט טיפס בגרם המדרגות, פתח את הדלת באיטיות ומראה שחיכה
לו בפנים לא ציפה, גם לא בחלומותיו.
ג'יני ישבה שם בוכה וברכיה מקופלות על מיטתו של דין.

"הארי?" שאלה בבהלה.
"ג'יני?!" אמר הארי בהפתעה, מעט נגעל-,מעט מבוהל. "ג'יני, מה
לעזאזל א-" הוא נקטע, כשג'יני צרחה עליו שישתוק.
"מה שמעת?" שאלה, והארי מצידו התיישב לידה בבלבול מוחלט.
"ג'יני, זה לא משנה מה שמעתי, מה את עושה פה? ולמה את בוכה?"
הוסיף כשראה דמעה זולגת על לחייה.
"אני..." התחילה, "ואל תספר את זה לרון או לאף אחד אחר,"
הוסיפה במהירות, "הייתי עם דין... הארי, הייתי איתו ממש!" ברגע
זה פרץ הדמעות שניסתה לחסום ברח ולא נעצר אף לא לרגע. במשך דקה
ארוכה שלא הפסיקה לבכות, נרגעה, והמשיכה.
"אני לא התכוונתי... באמת שלא..." עצרה, עיניה ברקו והיא הביטה
בהארי.
"תירגעי, טוב?" הוא אמר ברכות, היא מצידה הניחה את ראשה על
כתפו.

הארי ידע שהוא באמת לא מרגיש אליה כלום, דבר שבלבל אותו עוד
יותר, כי זה לא הסביר לו את התרחשויות סוף השנה שעברה.
"עכשיו תגידי לי מה קרה, ג'יני, לאט וברור כדי שאוכל להבין
אותך."
"זה לא היה בכוונה... זה פשוט קרה." התחילה, "במשך החודש
האחרון, דין ופרוואטי פטיל נהיו חברים ואז הרגשתי שכל הרגשות
שהיו לי אליו צפו בחזרה." דמעות שוב זלגו מעיניה, "והלכתי
לדין, לדבר איתו, אבל כבר היה מאוחר מדיי... הוא אוהב אותה
עכשיו."
פתאום הארי נזכר במאלפוי, הוא אפילו לא ידע למה. "ואז מה קרה?"
שאל בהיסח דעת.

"הוא דחה אותי... ואני לא יכולתי לעמוד בזה, אז.." הדמעות
התגברו, "אז.. אני.. והוא.. אני לא התכוונתי!" יבבה.
"לא התכוונת למה?" שאל הארי, כתפו ספוגה דמעות.
"הוא ניסה... ואני נתתי לו, הארי, אנחנו שכבנו..." אמרה ולא
יכלה יותר לעצור את הדמעות.

הארי נדהם, ג'יני? אחותו הקטנה של רון? הוא כעס על דין, ג'יני
הרי כמו אחותו.
איך שהוא, בלי שום קשר לזמן ולמקום, הוא שוב נזכר במאלפוי. הוא
כבר שכח שהוא כועס עליו, אז למה הוא נזכר בו כל הזמן?

"ג'יני, הכל יהיה בסדר אני מבטיח." אמר הארי אחרי חמש דקות של
שתיקה מביכה.

"לא, הארי, לא יהיה בסדר, פרוואטי ואני חברות טובות..." פתאום,
הארי שם לב שהגלימה של ג'יני זרוקה בצד והחולצה שלה קרועה מעט,
כך שיכל להבחין בחזייה האדומה. הוא נרתע מעט.

"איך יכולתי לעשות לה דבר כזה?" היא בכתה, והארי החליט שלא
לענות.

עבר עוד חודש. הארי שכח כמעט מהתקרית והחליט שלא לדבר על זה,
בטח לא עם דין, הוא החליט שזה לא עניינו.
הוא גם לא ראה את ג'יני לעיתים קרובות, למען האמת, עלו בו
חשדות שהיא מנסה להתחמק ממנו, אך בגלל שלא ידע איך להתמודד
איתה, העדיף שהמצב יישאר כמות שהוא.

באחד הימים, כשהוא רון והרמיוני חזרו מארוחת הערב הם ראו שלט
בחדר המועדון:

'לתשומת לב כל התלמידים:
במסגרת מקצוע 'התגוננות מפני כוחות האופל', יש להתכנס באולם
הגדול למטה, מחר,
שעה לאחר סיום ארוחת הערב.
האולם ייחצה לשניים, בנים ובנות, יש להצטייד בלבוש לימודי מלא
ושרביט.

נא לא לאחר!

בכבוד רב,
הפרופסור ג'ייקוב מקונהו ופרופסור ניית'ן מקונהו.

הפרופסורים מקונהו היו תאומים זהים, וכן, גם המורים החדשים
להתגוננות מפני כוחות האופל.
הם לא היה מזיקים, אך גם לא מועילים במיוחד.
הם היו נחמדים, אבל תקיפים ושמרנים.
בכל זאת, התלמידים הסתדרו איתם בסופו של דבר. הם היו שובבים
ולאו דווקא מודעים לעוצמתה וגודלה של ההוראה בבית הספר
הוגוורטס.
היה ניתן לומר שאולי לא נזהרו כלל וכלל, ואף נסחפו, אבל
דמבלדור לא יכול היה להרשות לעצמו לסרב לשני מורים, בבת אחת
לאותו מקצוע, שסיימו, אגב, קורס הילאים בהצטיינות אך בשל גילם
הצעיר, נדחו שוב ושוב ע"י משרד הקסמים.

"מה נראה לך שהם רוצים?" שאל רון.

"נראה מחר אני מניח." השיב הארי בשאת נפש.

הארי לא הבין איך הצליח לסיים את כל שיעורי הבית בזמן, ואכן,
שעה לאחר ארוחת הערב ירד עם חבריו לחדר אל האולם. הרמיוני כבר
הלכה עם חברותיה לחדר, ולא חיכתה לו ולרון.

באולם, פגשו התלמידים, לפני שחולקו לקבוצות בנים ובנות, את
הפרופסורים ג'ייקוב וניית'ן, שנראו שמחים למדי.

"שלום, אני רואה שלא איחרתם," החל לדבר ניית'ן, הפרופסור
הבלונדיני בעל הגוף השרירי החטוב, שזכה גם לעיניים חתוליות
וירוקות. הוא היה יפה מאוד, ומן הסתם גם אחיו, לפי דעת בנות
השכבה של הארי.
"טוב מאוד. ובכן, כונסתם כאן היום לשם התנסות בקרב מגע, אך דבר
זה לא יצא לפועל בסופו של דבר." המשיך ג'ייקוב את דבריו. בקלות
הם יכלו להשתיק את התלמידים, הייתה להם מעין כריזמה כזו, שהארי
הבחין בה אצל מעט מאוד אנשים.

"אך אל תתאכזבו - האירוע נדחה, לא בוטל! ובמקום זאת, אני שמח
להודיע לכם שאנחנו הולכים לחגוג היום." איכשהו בלי שאף אחד שם
לב, הופיעו סביבם שולחנות עגולים עם כיבודים ו- וודקה קרח?!
נדהם הארי, הם לא שפויים, זה בטוח, אבל לא הצטער על זה.

"טוב, אני מניח שאפשר להתחיל במסיבה הקטנה שלנו." השלים לבסוף,
ניית'ן.

היתרון בוודקה קרח, הוא שאין הנגאובר ביום שאחרי ואפשר לשתות
כמה שרוצים, החיסרון היה, שהשתכרת מהר מאוד מכמות מעטה, ולא
הבחנת בזה.

אחרי שאיבד את רון, שיימוס, דין ונוויל, הארי הסתכל סביבו.
אפילו את הרמיוני לא הצליח למצוא.
בשלב זה הוא הניח שזה בגלל ששתה משהו כמו מעל לחצי בקבוק וודקה
קרח, אך משהו שלא ציפה לו קרה, ידו נתפסה מבין ההמון ונמשכה
לאחור, הוא לא הבין מה קרה אך לא יכול לעצור, ידו נמשכה
אחורנית בחוזקה עד שלבסוף הצליח לראות, ג'יני. 'מה היא רוצה?'
חשב לעצמו.
"אני מצטערת לא יכולתי יותר, הייתי חייבת לראות אותך." אמרה,
תפסה בפראות את לחייו ונישקה אותו, פיו נפער מההלם והיא דחפה
את לשונה אליו, הוא נגעל. "ג'יני דיי!" התנתק ממנה, "מה את
חושבת שאת עושה?! את כמו אחות שלי!" אמר מבולבל, וזעק להסבר
כלשהו ממנה.

"סליחה," אמרה והביטה אל פניו, "הארי?! חשבתי שאתה..." אמרה
בלבול, "סליחה, חשבתי שאתה מישהו אחר..." אמרה וברחה משם, 'מה
זה היה?' חשב לעצמו ומכיוון שהיה נסער ומבולבל, החליט ללכת
לשירותי הבנים שהיו ממש לידו. להפתעתו, הוא מצא שם לא אחר מאשר
האדם שהכי פחות ציפה לו -

"מה אתה עושה פה?!" שאל.

"אלה שירותים, מה נראה לך שאני עושה פה?" החזיר הארי.

"נניח, אין לי כוח אליך, פוטר, מסריח פה מספיק גם בלעדיך."
הקניט אותו מאלפוי.

"אז למה שלא תעוף מפה, מאלפוי?"

"אני הייתי פה לפניך, עוף מפה אתה אם יש לך בעיות."

"עזוב אותי," אמר הארי, שנזכר מה קרה לפני דקה אחת בדיוק. הוא
הסתובב ופנה לאחת האסלות, פותח את רוכסן מכנסיו באיטיות.

"אתה לא באמת הולך לעשות את זה מולי, נכון?!"  הזדעזע דראקו.

"לא חשבתי שאני שואל אותך מה לעשות," גחך הארי, "למרות שאני
דיי בטוח שאין לך מה-" החל לומר אך נקטע.
"מה אתה מנסה להגיד לי, פוטר?" זרק אליו דראקו בטון מזלזל.

"שום דבר מיוחד, למה אתה נלחץ כל כך?"

"אוך, סתום ת'פה. נתערב שאני יותר טוב ממך בכל דבר שתרצה? או
שאתה מפחד?"  לגלג דראקו.

"אוקי," צחק הארי ורכס את מכנסיו בחזרה, "מה אתה רוצה?"

"אני לא רוצה כלום," השיב, "רק שאם כבר מדברים על זה, אולי כדי
שתודה שאני יותר טוב ממך בהרבה? אם חושבים על זה, אז בערך בכל
דבר."
הארי שם לב שהוא שיכור מאוד, הוא אפילו לא ניסה לרדת עליו
בפסים אישיים, אלא סתם דיבר, בלי לשים לב למה שאמר. הוא הניח
שכנראה לא היה לו יותר מידי כוח לחשוב איך להקניט, לבייש
ולהביך אותו, דבר שלא היה אופייני למאלפוי.
לא היה לו כוח להתעסק בזה. הוא מצא חצי בקבוק וודקה קרח שהיה
זרוק על הרצפה. הוא החל לשתות ולא שם לב שדראקו בוהה בו במבט
מוזר.

"אז, שתיקה כהסכמה?" אמר מאלפוי לבסוף, נשען על דופן הכיור.
הארי מצידו, סיים את תכולת הבקבוק והתקרב אליו, כל כך קרוב
שהמרחק בניהם לא עלה על 20 סנטימטרים

"מאלפוי, אני בחיים לא אודה בשקר," אמר ולא הבין מה הוא רוצה
מעצמו בכלל, דראקו התכופף והרים עוד בקבוק וודקה קרח מלא עד
האמצע ושתה את תכולתו בשתי לגימות.

"באמת?" שאל בציניות, תפס את עניבתו הגריפינדורית של הארי ומשך
אותה אליו.

"מה נדמה לך שאתה עושה?!" נחרד הארי.
"מוכיח לך שאני יותר טוב ממך." השיב ומשך עוד קצת עד ששפתותיהם
התקרבו.
פיותיהם נפערו מחוסר הבנה, לשונותיהם התחברו, ופיהם החל לפעול
כלהבה סוערת, הלשונות ליטפו, גיפפו וחיבקו אחת את השניה, שניהם
לא הבינו מה הם עושים אבל לא היה להם אכפת, לא הפיכחות פעלה
כרגע אלא השכרות בלבד.

הנשיקה הייתה סוערת, הם לא התעמקו בהבנת מעשיהם יותר מידי.
לפתע ידיו של הארי נצמדו לחזהו של דראקו - הוא רצה לעצור אותו
מצד אחד, מצד שני רצה שימשיך ולא יפסיק, לא עכשיו. הוא ניתק את
עצמו לבסוף.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל הארי מזועזע והרגיש לפתע פיקח
לגמרי.

"אני..אני לא..." מלמל דראקו, "אני לא יודע למה עשיתי את זה,"
התברר שלפתע הרגיש פיקח גם הוא.

"אולי כי אתה הומו, אבל אתה לא אומר את זה, וגם," הוסיף הארי
במהירות, "היית דלוק עלי כל הזמן הזה! " אמר הארי, באותה
התחושה.

"לא, אני לא... לא יודע," אמר מעט מפוחד, אך התעשת שוב. "פוטר,
שלא תעז לדבר על זה, עם אף אחד!" אמר בתקיפות.

"למה? אתה מפחד שכולם ידעו שאתה סתם הומו קטן ומסריח, מאלפוי?"
שאל הארי וכשאמר את שמו, נשמע היה כאילו הארי מנסה למתוח אותו
עד סוף גבול יכולתו לסבול את שעשה לפני דקות אחדות.

"מה יש לך? אין לך בעיה עם זה! לי זכור שאתה נישקת אותי בחזרה!
איך הגענו לזה בכלל?" מאלפוי נחרד ככל שחשב על כך יותר מידי.

"אתה משכת אותי אליך." לגלג הארי וחייך.

"באמת? לי נראה שאתה גרמת לזה, אתה זה שהתקרב אלי כל כך." ניסה
למצוא דרך חילוץ, אך לא מש ממקומו.
הארי החל להתקרב אליו עוד יותר, "אבל אתה זה שמשך לי בעניבה
וקרב אותי אליו עוד יותר." המרחק בניהם לא עלה הפעם על 10
סנטימטרים.
שניהם נבהלו אך משהו גרם להם לקרב ראשים, ולא היה מובן איך זה
קרה, אבל הם חזרו על אותה פעולה שביצעו לפני דקות אחדות שוב,
אך ביתר סערה.
ידיו של דראקו טיפסו במעלה זרועותיו של הארי, כמו ליטפו אותן.
הן המשיכו מעלה ונסגרו מאחורי צווארו. ידיו של הארי שאחזו ברעד
במותניו של דראקו גלשו אל אחוריו ונעצרו, נחו שם והפסיקו לנוע,
אך עדין רעדו מעט.

הם התקרבו יותר ויותר, אך הפעם היה זה מאלפוי שניתק עצמו מהארי
- הוא דחף אותו, הארי נפל אחורנית.

"מה?" הוא לא האמין למעשיו. הוא כרגע נישק בחור, ולא סתם בחור,
את פוטר, פוטר השנוא, אם אבא שלו ישמע על כך... הוא הסתכל
לצידו כאילו בהה בדבר הכי מבהיל שראה מימיו.

כלא מאמין החזיר את ראשו והביט על הארי, מבטו מפוחד. הוא
התיישב על הרצפה לצידו של הארי.
הם הביטו זה בעייני זה, הכל קרה מהר, דראקו לא הבין מה הוא
עושה, והארי, שרגליו היו מונחות על הרצפה הרגיש את רגליו של
דראקו סוגרות עליו, הם לא הוציאו הגה מהפה.

הארי ודראקו הרגישו שאיבריהם מתחילים להילחץ בתוך המכנסיים
הצמודים שלהם והכל נהיה מסוחרר.
דראקו הסתכל בהארי, במבט שהשני לא יכל להבין ונשק לו על שפתיו,
ידיו החלו לרדת לאט כלפי מטה באיטיות וזהירות, ותוך כדי הנשיקה
הלוהטת, דראקו החל לפתוח את חגורתו של הארי וזה עשה את אותו
הדבר.
הם ידעו במעורפל מה הם עשו, אך פשוט נתנו לרגש לסחוף אותם,
דראקו פתח את רוכסן המכנס של הארי ובעדינות תחב את ידו לשם.
הארי נאנק וגנח, ודראקו נגע, התרשם והמשיך לענג אותו, הארי רעד
קלות ועשה את אותו הדבר.
לאט לאט, השכיב דראקו את הארי על הרצפה, ברכות, והחל לפתוח את
כפתורי חולצתו, הארי שאיברו כאב מפני שדראקו הפסיק באמצע, קרע
את חולצתו והשתיק צעקה שכמעט ברחה, אך יצאה כגניחה רועמת. הם
קיוו שאף אדם לא יכנס לשירותים, הסיכוי שדבר כזה יקרה היה כמעט
בלתי אפשרי, כי לא כולם ידעו על קיומם של שירותים אלה.

הארי הוריד את מכנסיו של דראקו משחזר האחרון ותחב את ידו
במכנסיו של הארי בשנית. הארי, שמעולם לא חש טוב יותר, נרגע.
הוא הרגיש נפלא.

הוא הסתכל בעיניו האפורות הבורקות והפך אותו על גבו, הוא נשק
לשפתיו, ללחיו, לצווארו לחזהו, כל נשיקה רכה, נעימה וחמה, הוא
נשק לבטנו.
הוא נשק לאיברו, ונגע בו עם אצבעותיו הקרות, דבר שגרם לאיברו
של דראקו להזדקר עוד יותר.
הארי פתח את פיו לאט, ובעדינות ורכות הכניס את האיבר לפיו, הוא
מצץ ונהנה, ירד, עלה ובלע.
דראקו חווה את האורגזמה הכי טובה שאיי פעם הייתה לו, הוא תפס
בשערותיו של הארי, שלהפתעתו היו רכות מכפי שתיאר ומשך, הוא עמד
לגמור, ולפני שהארי היה מוכן -
הוא השתנק, לא הבין מאיפה זה בא לו, אבל בלע את הכל.
הוא היה מותש אבל לדראקו זה לא היה אכפת. הוא לא ידע מה הוא
עושה, הפיכחות עזבה אותו שוב. הוא התהפך מתחת להארי וככל שהזמן
עבר, הם הלכו ונעשו אלימים יותר ומענגים יותר.