ניאון
מעולם לא אהבתי אותו, תמיד חיכיתי שילך ויניח לי לנפשי.
מעולם לא רציתי בנוכחותו, תמיד קיווית שיגיע היום ואפטר
ממנו אחת ולתמיד.
אני עף לאחור ברצף כרונולוגי של אירועים, מנסה להבין ממה נובעת
הסלידה.
מחטט בזכרוני מחפש אותות לפגישתנו הראשונה.
המקום הראשון בו אפגוש אותו בזכרוני הוא ביומי בבית הספר,כתה
א',
הוא נעץ בי מבט מטריד גורם לי לחוש חשוף, גורם לעיני לצרוב,
פחדתי ממנו, שנאתי אותו והוא נשאר.
עד שאי שם לקראת סוף התיכון אזרתי אומץ והפסקתי להגיע לבית
הספר.
איש לא הבין מה תקף אותי, ולמה לי לעשות מן דבר מוזר שכזה?
ומדוע שבחור
צעיר ומוכשר יביא על עצמו חורבן?
אבל הם לא הבינו, איש לא ידע.
הוא המשיך לרדוף אותי בחדרים אפלים בצבא, בכל מקום הוא התגנב,
אפילו לחדר שלי.

הוא גורם לי להרגיש חשוף, עיני אדומות,
כל דבר נראה לי פתאום מכוער נורא תחת האור שלו.
אז שוב ושוב שאבקש "תכבו את האור בבקשה" אל תטעו ותחשבו שאני
אוהב חושך,
לא לא. פשוט לא אוהב ניאון.