לאט
הוא לא אוהב שנוגעים בו. למה? כי זה די מעצבן באופן כללי,
וגם הוא מרגיש נבוך וזה בטח אבל בטח לא נעים לו.
אפעם לא היה לו נוח מדי שם בפנים, או שקר מדי או שרע מדי,
פשוט לא נוח, וכל הסימפטיה הזו של מגע גם אם הוא עדין זה לגמרי
לא לעניין.

הוא אפעם לא נרגע, תמיד יש משהו שמפריע את מנוחתו, כמו איזה שד
שלא
נותן לו לנוח.
הוא מוצא את עצמו משוטט במקומות נרחקים מאוחר בלילה, בלי מטרה
ברורה,
בעיקר שורף זמן ועוד איזה תא או שניים במוח.

הוא אפעם לא רוצה לדבר, לא עם אפאחד, הוא טוען שהשיחה עם
הפיצול שלו
שווה מספיק בשבילו, אבל האמת היא שהוא פשוט לא ממש אוהב
שמזכירים
לו את כל הדברים שהוא כל הזמן מנסה לשכוח, כל הזכרונות שהוא
חשב שהוא מחק.

הוא שונא לעשות מה שאומרים לו, תמיד הייתה לו בעיית סמכות,
לא יכול לסבול שמישהו אחר יסביר לו מה טוב בשבילו, ולפי השקפת
עולמו הצרה
הוא תמיד צודק תמיד יודע יותר טוב מכולם.

הוא שונא אנשים, הם גורמים לו להרגיש קטן...
הם בורים בעיניו ופשוט לא שווים ת'מאמץ, "כבר לא נשארו צדיקים
בסדום"
הוא תמיד נהג לומר, הוא מאמין שכולם חרא ופשוט חבל על הכאב ועל
האכזבה.

                               היא מחזיקה לו את היד
הוא מרשה לה לגעת וזה בסדר אולי אפילו טוב.
                              היא מלטפת את הגב
הוא רגוע כבר לא מסתובב בלילות כמו משוגע.
                             היא מנשקת על המצח
הוא מדבר בשתיקה שלו ופתאום הכל מובן וזה מרגיש טוב יותר משיחה
עם הפיצול האכזרי.
                             היא מסתכלת בעיניים
הוא נושך את השפתיים ומביט בחזרה ופתאום יש משהו שאולי שוה
ת'מאמץ
                           
יושבים על הרעפים והעולם שותק,
נשימה, נשיפה, עשן.
יושבים על הרעפים נוגעים בזהירות במקומות שקטים וחשוכים שלא
ראו מגע מעולם.
והכל נכון הכל אמת, והוא מבקש בליבו "הכניסיני תחת כנפיך".