את השיר הזה
היא לא תקרא
וכתב לה שירים ומכתבים מכול מקום
על חלומות, מלחמות וסודות
זוכר את בית הקפה בברלין
כותב לה על חומה וזיכרון הוריו
ואיך דמיין את עיניה
רצות על פני המכתבים
ואת השיר הזה, לא תקרא
מתחת לביתה, על ספסל קטן בגינה
שזוג זקנים מתהלך ביחד
והוא מחבר מילים למשפטים
גדולים מסך כל מילה
גדולים ממה שרצה לומר
זוכר את עצמו מטייל
ומדמיין אותה איתו
אז היה מתיישב מול הנהר
כמו אז בלונדון
וכותב על נערים בגילם
שלא ידעו,
שהמחר לא מובטח, והיום הוא זמני מאוד
והיא היתה קוראת את מכתביו
אולי עם כוס קפה, אולי עם החיפושיות ברקע
הוא לא אהב את הקיטש
אז היה כותב לה בציניות
כמה חיים כותבים על המוות
והאם, למוות יש חיים משל עצמו
ועכשיו, בספסל מתחת לביתה
מונית עוצרת, הוא יכול היה לתאר אותה יורדת ממנה
מחייכת אליו
תמיד תיאר אותה מחייכת
כאילו שאם היה מתאר אותה בוכה, זה היה אכן קורה
והוא, לא היה יודע מה לומר לה
בשיריו, תמיד כתב לה אבל יכול היה להתחמק
כמו מי שלא מוכן להמר, מניח את המטבעות ויוצא מהחדר
ואת השיר הזה, היא לא תקרא
נזכר איך ברכבת לילה, שחצתה את הודו
כתב לה, על אנשים שמחים
ולא הבין איך זיהה אותם
והיא בוודאי, יושבת במרפסת ומביטה
על אנשים שהיה להם הרבה, אבל היתה יודעת לזהות אותם
היה להם את אותם עיניים
ועכשיו, על ספסל בעיר שיכולה היתה להיות עבורו
מקום מוכר
מוותר על כול הסודות שלו, מוותר גם על הזרות
אבל נשאר זר בכול מחיר
כותב לה את השיר שהיא לא תקרא
והיא לא יודעת
שאת השירים שכתב לה, היא לא קראה מעולם
תמיד היתה שם איזו דמות, שנעה בין המציאות לדמיון
והיא ישבה, עם כוס קפה וקראה כל שיר
ואיך תדע, שאלו לא שיריה
הרי אם היתה קוראת אותם, היתה יודעת
שתמיד כתב לה
רק את מה שלא קראה.