מפשיט את עצמי
עד הסוף
כל הכתמים, הצלקות
הכול מתפרץ
ברקע
אין שום דבר
שיהפוך את זה
ליפה יותר
מוציא מן המגירה
את האקדח
כמו חפץ יקר
שאסור לשבור
כול התמונות עכשיו בשחור ולבן
ראיתי פנים
ראיתי דרכים
אולי אני שוב הילד בן שש
שמבקש
להישאר ער כל הלילה
לראות איך הוא נגמר
ממחשבות פתאומיות
אי אפשר להכיר דבר
מנגב את הזיעה
עכשיו זה אמצע הקיץ
מהמסדרון לסלון
חדר השינה
לא הכרתי את האדם
שהייתי
בדמותי, היה שם מישהו אחר
היד לא רועדת
הגוף לא צורח
מניף את האקדח אל המראה
היה קל
אם הוא היה שוכב מדמם
עד שהפצע היה מגליד
מזיכרון ישן
אני נוסע רחוק מכאן
עם תיק אחד על הגב
עוצר בתחנת רכבת בעיירה זרה
לא מכיר את האנשים
הם לא מכירים עבר שמעלה אבק
עכשיו על פניי יש חיוך של זמן מבוזבז
הגוף העירום, הידיים מונחות בדיוק במקום
לא ידעתי אם הבדיחה נכונה
במכונות הזמן, חזרתי אל ההתחלה
לא הכרתי את הדרכים, לא התעוררתי באמצע הלילה
מצליח לפתוח את השער, ומתחיל לרוץ
ועכשיו היד לא רועדת
האקדח מחזיק אותה חזק
מכוון אל הפנים
אלה שניסיתי להחביא
צלקות קטנות יישארו
נחיל של זיעה כמו נטיף, יישמר
ואני לא עצוב יותר
רק מחייך חיוך של צער. |
