מצפים ממני...
מצפים ממני לקום בבקור, להתארגן בשעה, לתפוס אוטובוס, להגיע
בזמן, ללמוד טוב, להצליח בבגרויות, להיות מנומסת, לנקות אחריי,
לא לעשות שטויות, לא לאכזב, לעבור את הגיל הזה בשקט, להסתדר
לבד, לבקש עזרה, לבכות כשבוכים,לשמוח כששמחים, לציית לחוקים,
להיות אמיתית, להיות "נורמלית", לא לצעוק, לא להפריע.
לאהוב, להבריא, להיות יפה, מסדרת, נקייה, לישון בזמן, להיות
נחמדה, לא אגואיסטית, להאמין, לחשוב.
אנשים מתים לי בין הידיים, בנות 12 גרות ברחוב ומספקות
פדופיליםלמחייתן, אנשים מתים בשבי בגלל האמונה, יש מלחמה,
אנשים מתים מרעב, מחפשים את עצמם, מתאבדים מכאב, עוברים
התעללויות, קופאים מקור, מאבדים יקירים, חולים, סובלים.
ובטלוויזיה מראים לנו סדרות נוצצות עם אנשים שבוכים על כסף,
מייפים אנשים, מנסים לעשות את העולם יפה יותר מבחוץ!
ומצפים ממני...
מצפים ממני להיות אופטימית? להסתכל על הטוב? לא להיות מדוכאת?
לחשוב כמותם! הם בורחים מהחרא כי הם כל כך עסוקים.
לא נשאר לי מקום בלב לשמחה, לאושר, לקצת צחוק, אהבה, חיוך,
משהו.
איך אפשר? איך?
יש שבוחרים לברוח עם אלכוהול, עם סמים או עם הדת.
ואני, אני לא בורחת.
אני נשארת כאן, עם דמעות בעיניים, רועדת, בודדה, מנוכרת.
ואיני מבקשת רחמים, גם לא מעצמי. רק רשות, שלא אאכזב את כולם,
שלא יגידו שהייתי אנטי, שהתמרדתי, ששקעתי בחור השחור של גיל
ההתבגרות. לא לברוח! רשות לעזוב.