נתנאל הגיע היום לגיל 74. לצדו במיטה שבקומה השניה של הדיור
המוגן שוכבת אישתו עפרה. היא עדיין לא קמה. "מסכנה" חשב, "אחרי
שנשארנו ערים עד אחרי אחד-עשרה אתמול בלילה והיא גם הייתה
צריכה לעלות את המדרגות בלי ההליכון שלה".

 נתנאל היה אחד מאלה שהאהבה שלו לאישתו עוד לא דעכה. הוא קם
ושטף את פניו. הוא הסתכל במראה ומתח שתי שערות מלבינות מצד אחד
של הראש לשני, "ככה לא רואים". פעם הוא היה שחור - שיער יפיפה,
'ייקי' של העליה הרביעית; זה היה לפני 60 שנה, הרבה לפני שהמצח
שלו פגש את העורף.

 נתנאל השיל מעליו את כותונת הלילה ועטה את חלוק הרחצה הורוד
האהוב עליו. הוא פתח את הדלת למרפסת והתיישב בה. עוד מעט יעברו
כל השכנים ברחוב והוא יברך אותם לשלום כדי להזכיר להם שהוא
עדיין בסביבה.

 בינתיים התעוררה עפרה. היא קמה באיטיות עם גבה השפוף וניגשה
להפעיל את מפזר ריחות האורנים שליד לחצן המצוקה. עפרה גנחה
בעודה מתאמצת להגיע לרדיו. היא העבירה תחנה והחלה מתנגנת
מנגינת וואלסים עליזה ברקע.

 עפרה השתעלה מעט והתקדמה להליכון שבפינת החדר. היא גררה את
עצמה לאורך רצפת הפרקט ויצאה למרפסת. עתה היא הניחה את ההליכון
בצד והתקדמה לעבר נתנאל הנשען על המעקה מאחור. במאמץ על-אנושי
היא חיבקה אותו בכל שארית כוחותיה. לראשונה מזה 20 שנה היא חשה
שוב בתשוקה.

נתנאל הסתובב ונשק לה על שפתיה, הוא נשען אחורנית בכדי להקל
עליה מעט. אווירת אופוריה אדירה אפפה את שניהם זמן שנראה כנצח.
תודעותיהם התחברו בשנית לאחת, שניהם היו כזוג האהבים באותו אחו
אוסטרי לפני 60 שנה, בדיוק כמו כשהיו צעירים...

לפתע קול של שבירה ותזוזה מהירה של האוויר הוציאו את השניים
מחלומם.