אני רומנטיקנית.
אכן, כן, אני רומנטיקנית חסרת תקנה, מהסוג שעדיין מצפה לאביר
על הסוס הלבן, שיבוא ויקטוף אותך מהבדידות חסרת השחר.
מהסוג הזה, שעדיין חולם בהקיץ, ונאנח כל פעם שהוא רואה זוג
מתנשק בטלוויזיה, וחושב במרירות לעצמו- למה תמיד זה קורה להם
ולא לי? מהסוג שלא חושב על כל הפרטים, שזה רק בטלוויזיה, וזו
רק סידרה וזה אף פעם לא יקרה באמת, אלא רק חושב על האהבה של
בני הזוג, על ה"אושר" שלהם, כביכול.
מהסוג הזה ,שקורא את הספרים של השידוך בין אחד והשני,
והנישואים המאושרים, והאהבה בין בני הזוג.
מהסוג הזה, שמנסה לשדך בין החברות לידידים שלהן,
ולראות אותם אח"כ מאושרים.
אבל גם לסוג כזה של רומנטיקה יש קץ.
גם לי יש גבול. שאני במצב של קריעה, בין אדם שלא אוהב אותי,
ואדם שכן אוהב אותי, ואצלי זה בדיוק ההפך.
שזה מגיע למצב, שרומנטיקה מחליאה אותי,
ואני כבר חושבת לעצמי בלב-
כמה אפשר להגיד לבנאדם שאתה אוהב אותו?
המילה הזו, כאשר משתמשים בה יותר מדי, ואומרים אותה כמעט כל
יום בלי שום רגש הדדי?
זה מרגיז וחסר כל שחר.
ומחליא, כמו שהזכרתי.
גם אם את כן אוהבת את הבנאדם, אני לא מסוגלת, שיאמרו לי כל
רגע-
את אוהבת אותי?
את מתה עלי?
זה הופך לבלתי נסבל, השיגרה הזו, כל יום.
לפעמים צריך מנוחה מרומנטיקה, לפעמים,
בין כל הספרים והסרטים, אני גם קולטת, שאין בדיוק דבר כזה
רומנטיקה, כיום, זה יותר בעניין של משיכה הדדית, ואז זה כבר
מתפתח, לדברים אחרים, שאני משוכנעת שאין צורך שאני אזכיר אותם,
כולנו יודעים.
אז אחרי שאני נחה, אני חוזרת לעולם, שהרומנטיקה בו הלכה,
ואם היא נשארה, הקיצ'יות שלה נשארת.
וזה מה שאני הכי לא סובלת.
אבל מההתחלה, אני מזכירה לעצמי, בגיחוך, שרומנטיקה,
זה בעצם קיצ'יות לשמה.
אז אני סותרת את עצמי.
וזו בעיה.
אז מה עדיף להיות? |