[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סוואמי עזרא
/
גריזלי

אלסקה - ארץ ענקית, פראית ויפהפיה. בחורף ישנה לילות ארוכים
תחת מצעי שלג לבנים, אך בקיץ מתעוררת לימים בהירים וארוכים לא
פחות. פעם הסתכלתי בשקיעה בהומור - השמש התקרבה לים בערך בשבע
בערב ושקעה במלואה לתוך המים קצת לפני חצות. שעות ארוכות
התהלכנו בתוך אור כתום ונקי, נדהמים ממהלכה המוזר של החמה.
למקומיים זה היה חיזיון רגיל, אולם לנו, העובדים הזמניים במפעל
הסלמון זה נראה כמעשה כשפים.

הייתי בטיול של אחרי הצבא. בניו דלהי הגיע אלי מכתב מחבר שעבד
בדייג סלמונים בקו אנקורג' סיאטל. היה שם גם מספר טלפון,
התקשרתי. ענה לי בחור אמריקאי, בקשתי את אסף ובדקה בה המתנתי
שמעתי צרחות שחפים שהתמזגו בצורה מוזרה עם ריח קטורת הודית.
אסף ענה ואחרי צהלות השמחה וה"מה קורה אתך אחי?" קבענו להפגש
כעבור חודש בהומר, אלסקה. העברתי חודש ברישיקש ועליתי על מטוס
שיצא לדרך ארוכה. קשה לתאר את הלם המעבר בין רישיקש ללוס
אנג'לס בה המתנתי יומיים לטיסת ההמשך. אני זוכר בליל של
מכוניות טסות על מחלפים שמתפתלים זה בתוך זה כמו נחשי ענק,
אורות נאון ובניינים בוהקים. והלאה- צפונה , נחיתה באנקורג'
,לילה בגסטהאוס עליו המליץ אסף, קצת איסוף מידע מה"לונלי פלנט"
המשומש שקניתי ב5 דולר ויציאה בטרמפים להומר.

קל לתפוס טרמפים באלסקה. יש פנסיונרים אמריקאים עם קרוונים
גדולים שמטיילים להנאתם במשך שנים, מקומיים שרוצים להעביר זמן
על הכביש עם מישהו מעניין ואין יותר מידי רוצחים סדרתיים
שתופסים טרמפים. הרמתי בוהן וכעבור כמה דקות עצר וויטנאם -
וטרן עם כובע בייסבול ורובה צייד על המושב האחורי שבדיוק נסע
להומר. הנסיעה הייתה הזויה - כביש מתפתל בין יערות והרים,
פעמיים עצרנו והוא יצא עם הרובה במרדף אחר צבאים שראה בצד
הכביש (וחזר בידיים ריקות), התקשיתי במעבר מאנגלית-הודו ("באבא
יו גיב גוד רום") לאנגלית -ארה"ב עם דקדוק, שמות גוף ותארים.
סיפרתי לו שלפני פחות מ 96 שעות הייתי ברישיקש. הפעם היחידה
שלו בחו"ל היתה בוויטנאם אבל הוא היה גם בחופשה בפלורידה. הוא
סיפר לי על חיפוש זהב בערוצי הנחלים ועל חורף אינסופי וחשוך עם
ארבע שעות אור ביממה. כשהגענו להומר הוא שרבט מספר טלפון על
פיסת נייר ואמר "Call me, we should go fishing together".
לקחתי את התרמיל ונופפתי לפיק-אפ המתרחק.

הומר היא עיירה קצת משונה - יושבת בחלקו הדרומי של חצי האי
קינאי, חורצת לשון יבשה ארוכה לתוך מימי מפרץ קצ'מק שמצידו
השני מתנשאות פסגות מושלגות. יש בה ערב רב של טיפוסים:
פנסיונרים עם קרוואנים (בטח בעוד עשרת אלפים שנה יחצבו מתוך
הקרח ממותות קפואות ולצידן קרוואנים), צעירים זרוקים שבאו
להרוויח דולרים מהירים בתעשיית דגי הסלמון, אמנים מקומיים,
חובבי טבע וכיוצא בזה. יופי עוצר נשימה בכל אשר תפנה, אנשים
מעניינים ועבודה עם כסף טוב - גן עדן לתרמילאי. הוסיפו לזה חבר
שמכיר את המקום ויכול לסדר לך עבודה, מזג אוויר מושלם לעונה
(כן - באלסקה הקייץ דוקא נעים) ומה צריך יותר? שהחבר ייחכה לך
בזרועות פתוחות. הגעתי לכתובת שאסף השאיר לי - מגורי העובדים
של מפעל סלמונים קטן: בתי עץ קטנים ונחמדים, לכל אחד חדר משלו.
ליד הכניסה לצריף של אסף ישב בחור עם רסטות בלונדיניות. שאלתי
אותו אם הוא מכיר את אסף. קיבלתי חיוך גדול:
"You must be his buddy, he's been talking a lot about you,
dude"
אסף יצא אתמול בערב להפלגה, כשבועיים בים. הוא מאוד רצה לחכות
לי אבל זה לא הסתדר. אני יכול להשאר אם אני רוצה ויש גם הרבה
עבודה:
"The god damn salmons keep coming and coming, dude"
קיבלתי מפתח לצריף של אסף אותו הוא חלק עם ג'וני הרסטמן. חדר
נחמד - מיטה, שולחן ואפילו: מקלחת ושירותים, כן - מיים חמים
ואסלה! אחרי חצי שנה של מקלחות בדליים ושרותי בול פגיעה הרגשתי
חמימות נעימה בכל הגוף למראה המענג. על השולחן הייתה מעטפה:

" אחי, אני יוצא הערב לים. אתה בטח תגיע מחר ותפספס אותי.
המקום הזה מצויין, כיף לעבוד פה וכיף לחיות פה. נראה לי שאני
סוגר כאן את הקייץ ואז - תקשיב טוב - חוזר לצבא. היתה לי שיחה
ארוכה עם קורקין בטלפון. הוא רוצה שאני אחזור ליחידה להיות
מפל"ג לוחמים. אתה יודע מה אמרתי לו? "אין בעיה - אס לוקח
קינג". טיילתי שנה שלמה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, אלסקה-
מספיק. התבשלתי הרבה עם עצמי והשיחה הזאת הגיעה בזמן. בשורה
התחתונה - מתאים לי להיות חייל. מודה ומתוודה - אני אפילו
מתגעגע. אז מספיק עם השכטות והזיונים (זה לא אמרתי לו) וקדימה
להגן על המולדת.

אתה יכול להשאר פה אם בא לך, אבל - יש לך שבועיים עד שאני חוזר
- במקומך הייתי לוקח קצת ציוד שיש בארון ועולה לטייל בדנאלי -
זה פרק לאומי יפה עם ההר הכי גבוה בצפון אמריקה. תחזור ונעשה
חיים ביחד שנינו מטיילים כבר הרבה זמן ועוד לא נפגשנו.
תחזיק מעמד
אסף

נ.ב השותף שלי טיפה מוזר אבל אחלה גבר. הוא מבשל מצויין. אל
תיתן ללוק הזרוק שלו להטעות אותך: הוא רסטה מאמין, ממש דוס.
אתה תראה"

המשכתי לבהות בנייר דקות ארוכות ומין עייפות נעימה ירדה עלי.
היה לי ברור שאסף יחזור לצבא בגלל הצורך שלו להתקדם ולהוכיח את
עצמו, אבל גם בגלל הערצה כמעט עיוורת ליוסי קורקין שהיה מנהיג
טבעי עם רקורד עשיר של פעולות נועזות וחזות של ארנולד
שוורצנגר. האמת - קצת קינאתי בו, גם בגלל שידע מה הוא רוצה
מעצמו וגם בגלל קרבתו לקורקין. השעה היתה שש בערב ואור מלא
בחוץ. נכנסתי למיטה של אסף והתעוררתי למחרת- ככה חשבתי -
התעוררתי בעשר בלילה ועדיין אור מלא בחוץ, היה ריח בישול נהדר
בצריף, יצאתי למטבח וג'וני חייך אלי מבין סירים מהבילים.

ישנם רגעים בטיול ארוך שנטבעים בך לכל החיים, והערב ההוא, משום
מה היה כזה. ג'וני הוא שף מקליפורניה שעלה לאלסקה כדי להצטרף
לקהילה של רסטות ולחיות חיים פשוטים של חיבור לטבע ולג'ה.
לראשונה בחיי פגשתי רסטאפארי אמיתי והקשבתי בפה פעור, שלעיתים
התמלא בחתיכות סלמון ומטעמים שהכין, לסיפורי המיתולוגיה שלו על
המלך שלמה ומלכת שבא אותה אהב יותר מאלף נשותיו האחרות, על
צאצאיהם שגדלו באתיופיה, האומה היחידה באפריקה שלא ידעה שלטון
זר (פרט לכמה שנות כיבוש איטלקי במלחמת העולם השניה) ועל ראס
טפארי המשיח מבית דוד הלא הוא היילה-סלאסי-גור-אריה-יהודה ועל
בוב מארלי הנביא והמשורר שעם המוזיקה שלו יביא שלום וגאולה
לעולם. ג'וני דיבר מתוך אמונה עמוקה על מערכת דתית שכלל לא
היכרתי ובאיזושהי דרך הוא הצליח להקסים אותי עם מין פנאטיות
נעימה ורגועה שנראתה כמו מופע בידור יותר מדבקות דתית. השעות
חלפו להן והגיעו דמדומי הלילה. שעת חצות התקרבה ועדיין אור.
ג'וני ניגן דיסק של מוזיקת דאב ודמיינתי את אסף יושב על גשר של
ספינת דייג וחולם על חופי לבנון בגעגועים מהולים בפחד. הלילה
בא לביקור קצר. ג'וני אמר שהוא לא עובד למחרת והחלטנו לבדוק את
הבאר המקומי. נכנסנו לפיק אפ שלו ובדרך דיברנו על יהודי
אתיופיה שעלו לארץ - האקסודוס, תנועת אנשי ג'ה עליה שר בוב
מארלי מתוך הרדיו של ג'וני. הוא אמר שישראל עכשיו בדאון בגלל
שאחד מאיתנו רצח את המנהיג שוחר השלום , אבל אסור להכנע כי
בסוף ממלכת בבל תיפול. נסענו על מזח צר וארוך מאוד עד שהיגענו
לקצהו ושם עמד באר. חנינו. ג'וני שלף ג'וינט שמן אותו עישנו
בשתיקה - השילוב של אוכל טוב, ג'ט לג , חברתו הנעימה והגראס
גרמו לי להרגיש אושר מבולבל שדרדר את רמת האנגלית שלי והוציא
ממני את הרצון לדבר.הרגשתי צורך לומר משהו וכשהוא שואף את
השכטה האחרונה גמגמתי "יו מייק גוד פוד" וזה גרם לו להתפוצץ
מצחוק. נדבקתי ממנו וצחקנו דקות ארוכות בפיק אפ בקצה המזח. "יו
מייק גוד פוד" הוא חיקה אותי "All Israelis say that when
they're stoned?"

נכנסנו לבאר שהיה מלא בערב רב של טיפוסים, מעין מיקרו קוסמוס
של אוכלוסית הומר. מוזיקה חזקה בוקעת מג'וק בוקס, ביליארד,
חברים של ג'וני , מקומיים בגיל העמידה עם זקן, כרס ואף אדום,
תיירים בגיל העמידה עם זקן, כרס אף אדום וכובע בייסבול - מזכרת
מאיזה מקום, מלצריות מיומנות מתרוצצות עם מגשים עמוסים שביניהן
מגיח אחד המקומיים (זיהיתי אותו לפי הזקן, הכרס והאף) ואומר
שאני בטח חבר של אסף
"He's a great guy!" ופוצח בנאום מתלהב על נפלאות העיר ועל
מפעל הסלמונים שבבעלותו. המילים יצאו מפיו מרוחות ומלוות בריח
חזק של וויסקי. ג'וני התערב ושאל אם יש לו עבודה שיכולה לעניין
אותי. כמובן, הוא אמר, אנחנו תמיד שמחים ל " "helping
handבעונה זו ושאל אם אני יודע להשיט ספינות כמו אסף. אמרתי לו
שלמדנו את המלאכה ביחד בצבא , נתון שכנראה הרשים אותו כי הוא
פתח בתאור מפורט של מכשולי הניווט במפרץ קצ'מאק , שגלש לתאור
קשיי ההפלגה באזור אלסקה והגיע לאסון אקסון ואלדז - מיכלית נפט
ענקית שעלתה על שונית בשנת 1989 וגרמה לאסון אקולוגי כבד שפגע
בו אישית כי שנים ארוכות לא היו דגים ראויים למאכל והחופים
התמלאו זפת ופגרי חיות. לבסוף אמר שהוא בכלל שונא סלמונים אבל
אני חייב לנסות את דג ההליבוט, השאיר לי כרטיס ביקור ואמר
לקפוץ אליו למשרד למחרת.

עברתי לשבת על הבאר עם ג'וני וחבריו - תלמידי קולג' שעלו לטייל
באלסקה בחופשת הקייץ ועצרו לזמן מה לעבוד בהומר. ג'וני ואני
היינו יוצאי דופן - קצת יותר מבוגרים ו-אפשר לומר- בני דת
אחרת. מדי פעם אחד מהם היה יוצא להסתכל בשמיים- הם חיכו ל
"Northern lights" - הזוהר הצפונית שהיה פוקד את הלילה הקצר
מעת לעת. ג'וני אמר שאני חייב לראות את זה, תופעת טבע מדהימה
שלדבריו תפוצץ לי את המוח. יצאתי גם לחפש את הזוהר. היה קר אבל
לא נורא, שמיים בהירים וזרועי כוכבים כיסו ים שחור ורגוע, חצי
ירח נמוך הותיר פס אור על המיים ולא היה זוהר צפוני. השתנתי
וחזרתי לבירות ולרעש.

למחרת התעוררתי עם כאב ראש קל, ג'וני השאיל לי את הפיק אפ עם
הוראות נהיגה. בטיול אתה הופך מהר מאןד לחבר טוב של אנשים
נחמדים.  התייצבתי במפעל הסלמון ותוך פחות משעה הייתי לעובד
זמני מן המניין. מחר אתחיל לעבוד במיון ואריזה, אם ארצה אוכל
גם להפליג אבל כרגע אין מקום באף צוות שיוצא לים. דוקא התאים
לי לבלות ביבשה. העבודה היתה קלה יחסית ומשתלמת. מתרגלים די
מהר לריח ,והכי נחמד - מקבלים משכורת כל שבוע. הייתי קצת לחוץ
על כסף והמשכורת השבועית יכלה בקלות לכסות חדשיים של מחיה
בהודו (או שבוע התכלבות באלסקה). מבלי משים התרגלתי לשגרה
נחמדה: מתעוררים, ארוחת בוקר טובה, נוסעים למפעל, עובדים עד
הערב, נוסעים לספיט - אותו מזח ארוך- עם כמה בירות וג'וינט,
יושבים שעות ארוכות ומסתכלים בשקיעה המדהימה, אם קר גם מדליקים
מדורה, תמיד מצטרפים אנשים נחמדים שאומרים :"Asaf - what a
guy!" והנה עבר שבוע. עדיין לא ראיתי את הזוהר הצפוני אבל
קיבלתי משכורת. ג'וני רצה לנסוע צפונה- לקהילת הרסטות שלו
ומייד החלטתי לקחת שבוע חופש כדי לעשות טרק בדנאלי. בארון של
אסף היה כל מה שמטייל רציני צריך- אוהל, שק שינה, גזיית בנזין
וכולי. לי היו רק שמיכה טובה ממנאלי ונעלי דוקטור מרטינ'ס.

השכם בבוקר נכנסנו לפיק אפ ויצאנו לדרך. הייתה נסיעה ארוכה עם
מוזיקת דאב אינסופית, צחוקים מסטולים ונאומים רסתנ"כיים של
ג'וני. הייתי סוג של ג'ק קרואק וג'וני היה דין מוריאטי - הנהג
והגיבור של ספריו האלמותיים- ספרים על כלום שאי אפשר להפסיק
לקרא. ב11 בלילה ג'וני הוריד אותי בכניסה לפארק (אור יום מלא
כמובן), התחרט, הלכנו יחד לאכול פיצה ואז נפרדנו בחיבוק חזק.
הסתבכתי קצת עם האוהל אבל בסוף הצלחתי לארגן מה שקראתי ביני
לביני "בית בד" נוח, נכנסתי לשק השינה ונרדמתי. התעוררתי באמצע
הלילה בידיעה שבחוץ יש זוהר צפוני. הדלקתי פנס, יצאתי במהירות
משק השינה, דשדשתי החוצה לכפור עז, הבטתי לשמיים ו... לא היה
כלום. השתנתי וחזרתי לישון. בשעה ארבע בבוקר התחיל אור, דחפתי
את הראש למעמקי שק השינה והתעוררתי בצהריים, או ככה חשבתי.
השעה היתה שבע בבוקר, שמיים כחולים וקור עז, אוהל נטוי בלב
חורשה ירוקה, ברקע- רכס הרים ענקי, עצים ירוקים מקושטים באדום
של עוד מעט סתיו - בוקר טוב אלסקה!

פארק דנאלי - עשרות אלפי קילומטרים מרובעים של טבע פראי, ארץ
קשה ואכזרית שבמרכזה נישא רכס עצום של פסגות מכוסות קרח כל
ימות השנה, מוקפות ביערות עד של שחים דוקרניים ונחלים גועשים.
ארץ גדולה ויפה בה שולטים דובים רעים וזאבים שלא ראו אדם
מימיהם מחפשים טרף כמו בימי בראשית. העלון הדרמטי של מרכז
המבקרים הפליג בתאוריו: דב הגריזלי הוא השליט הבלתי מעורער של
חיות הטרף בצפון אמריקה. משקלו מגיע לחצי טון והוא מסוגל לרוץ
במהירות של עד 60 קמ"ש למרחקים קצרים. חיה חכמה וערמומית ,
אוכלת כל: הדב יכול לשבת בתוך נחל ולדוג ממנו דגי סלמון
בתנועות מהירות של כפותיו הגדולות, במשך הקייץ הקצר הם זוללים
אוכמניות בר שצומחות לרוב על שיחים נמוכים בכל רחבי הפארק ואף
לצוד איילי בר או כבשים. הדב לא יהסס לטרוף גם גורים קטנים של
חיות אלו ומידי שנה קוראים בעיתוני אלסקה על גריזלי שטרף אדם
חסר ישע. אמנם בדרך כלל הם פוחדים מאיתנו- תדרך סרטון ההסברה -
אבל כשאתה עומד לבד מול חצי טון של שרירים פרווה ומלתעות
שמסתערים עליך ב 60 קמ"ש יש קושי מסויים בלהרגיש מפחיד.
לסיכום, אומר הריינג'ר כשהוא מחלק לטרקרים הנועזים דף עם
הוראות ,נחמד לראות אותם מחלון האוטובוס יושבים ומכרסמים
אומניות ("munching on blueberries") אבל כשמטיילים לבד בשטח
התנהגות לא נכונה עלולה לעלות בחיי אדם ולכן ישנם כללים
שחייבים לציית להם:

- לעולם אין לעבור בין אמא דובה לגוריה או בין דוב לטרפו,
ובכלל - דובים רגישים למרחב האישי שלהם- לא כדאי להתקרב פחות
ממאה מטרים מדוב.

- אין להשאיר אוכל בשום מקום בפרק! המטיילים מקבלים מיכלי
פלסטיק גדולים ואטומים בהם נושאים אוכל ולתוכם מחזירים שאריות.
אסור שדובים ייקשרו נוכחות של בני אדם למקור מזון קל וזמין.
דוגמא לרעיון גרוע: לאכול באוהל. לדובים יש חוש ריח מצויין
והיו מקרים שדובים התפרצו לתוך אוהל שנשמר בו אוכל. צריך לאכול
בחוץ בכל מזג אויר ולשמור את המיכלים כמה עשרות מטרים מחוץ
למחנה. יש גם לא מעט מיכלים מעוכים ומנוקבים שמוצגים לראווה
במרכז המבקרים.

- הגריזלי לא אוהב להיות מופתע - הוא מייד תוקף, ולכן כדאי
לדבר בקול רם במהלך ההליכה, במיוחד בשטח מיוער או מכוסה שיחים.
בדרך כלל דובים מתרחקים למשמע קולות בני אדם. מטיילים רבים
נוהגים לקשור פעמונים לנעליים אבל הריינג'רים טוענים שזה לא
מזיז לדובים ומעצבן מטיילים אחרים.

- אם כבר נתקלת בדוב-דבר בקול רם ורגוע, נופף ידיים מעל הראש
כדי להראות גדול, אל תסתכל לדוב בעיניים כי זה נחשב להתגרות
ונתק מגע באיטיות. אם הדוב מסתער- אל תברח! ממילא הוא ישיג
אותך בכל מצב. פעמים רבות מטרת ההסתערות היא להפחיד. הישאר
במקום ורוב הסיכויים שהדוב ייעצר אם תתנהג נכון. אם נוצר מגע,
אומר הריינג'ר "Play dead"- שכב על הארץ, ידיים מגינות על
הראש, תן לתרמיל להגן על הגב. זו הדרך לספוג מינימום נזקים.
הדוב אולי יישרוט אותך קצת ובתקווה ילך לדרכו. אין טעם לטפס על
עצים כשדוב רודף אחריכם- הם מטפסים לא רעים והם גם יודעים לנער
עצים כדי להפיל את טרפם.

היו עוד כללים אבל איבדתי ריכוז. שחק אותה מת, אמרתי לעצמי, אם
לא - תמות באמת.

קיבלתי מפה וריבועי שהייה יומיים. לאמריקאים יש קטע כזה: אסור
שיותר משני אנשים יישהו ביחד בריבוע של עשרה מיילים מרובעים
מסיבות של שמירה על הטבע והקלה על הדובים באכילת תיירים. יש
אזורים פופולריים מאוד ולמזלי קיבלתי אזור שמישהו הזמין חצי
שנה מראש אך לא הגיע. תאמתי עם הריינג'ר מסלול הליכה, כ- 20
ק"מ בחמישה ימים, נבחנתי על כללי התקלות עם דובים והוכרזתי
כשיר לטיול בפארק.

בלי שהיות מיותרות עליתי על אוטובוס שיחד עם תיירים נוספים נסע
על הכביש היחיד שחוצה את דנאלי כ-140 קמ ארכו. הנסיעה ארכה
כשעתיים עם  פנסיונרים שרוצים לראות את הר מקינלי, מטפסי הרים
עם תרמילי ענק ועיניים בוהקות, ומטיילים כמוני - משננים מפות
ועלוני מידע. מידי פעם האוטובוס נעצר ליד בעל חיים קרוב וכולם
רצים לחלון לצלם. ראינו גריזלי אחד יושב על התחת ומכרסם להנאתו
שלט דרכים מעץ, אכן חיה גדולה עם שיניים גדולות.

הגענו לתחנה שלי- תחנת טוקלאט שליד נהר ה-טוקלאט כמובן. הייתי
היחיד שירד מהאוטובוס לתוך צהריים קרים ואפורים וכדי להוסיף
חינניות לאוירה התחיל לרדת גשם. לא התבלבלתי- נשארתי בתחנה
המקורה, שלפתי גזיה והכנתי לי תה חם. הוצאתי את המפה ,תכננתי
קצת את הדרך וכשסיימתי לשתות הגשם פסק. עם תרמיל כבד אך בצעד
קל יצאתי לטרק הראשון שלי באלסקה.

כנראה לא שמתי לב אבל הצעד הראשון היה ברגל שמאל כי כמה מאות
מטרים מהתחנה, בהליכה לאורך הנהר הגעתי לערוץ מהיר של מים
קפואים אותו הייתי צריך לחצות או לחילופין - לטפס על שלוחה
תלולה ולרדת מצידה השני. נגיעת אצבע במים הובילה אותי לבחור
בטיפוס. התרמיל שקל כ 25 קילו ולכן התקדמתי לאט, השלוחה הייתה
מכוסה בשיחים עבותים וללא שביל נראה לעין ולכן התקדמתי לאט
מאוד. העליה נהיתה תלולה יותר ויותר ולכן זחלתי. כעבור כשעה
הגעתי מתנשף ומזיע לראש השלוחה רק כדי לגלות שצידה השני תלול
יותר ולמרגלותיה זורם ערוץ נוסף בשצף קצף. החזקתי מעצמי בחור
קשוח- טיול של אחרי צבא, טרקים בנפאל וכו' לכן הורדתי את
התרמיל ונתתי לו להתגלגל במורד המדרון. התרמיל תפס תאוצה,
התחיל לקפץ במהירות ואחרי כמה סלטות נעצר רחוק, רחוק מאוד
ממני. לקחתי כמה נשימות עמוקות והתחלתי לרדת בעקבותיו בצורה
ייחודית שנקראת גלישתחת. התקדמתי בקצב טוב. ב20 מטר מהתרמיל
כבר הרגשתי נוח ועברתי להליכה רגילה, וכמובן - איבדתי שווי
משקל , ביצעתי כמה כמה תרגילי אקרובטיקה אווירית ונחתתי לא
רחוק ממנו, חבול אבל שלם. בתרמיל לעומת זאת היו כמה חורים, אבל
ריחרחתי אותו ולא היה ריח של נפט, כלומר הגזיה בסדר. ממשיכים.

עוד כמה עשרות מטרים ואני בערוץ הנחל. עכשיו כבר אין ברירה-
חייבים לחצות. נזכרתי בתוגה במראה הקרחון שראיתי מהאוטובוס
לפני זמן לא רב- קרחון שהופך לערוץ שוצף שעוד מעט ייתנקז לתוך
הנעליים שלי. רוחב הערוץ היה כ30 מטרים, הזרימה לא היתה איומה
ולפי חתיכות שיחים וקצף הבנתי שהוא די רדוד. כדי להיות בטוח
זרקתי כמה אבנים למים ושמעתי אותן נחבטות בסלעי הקרקעית (אם
המים עמוקים מידי שומעים 'פלופ' וזהו). הורדתי גרביים, נעלתי
מחדש את הדוקטור מרטינ'ס הנאמנות הפשלתי מכנסיים ונכנסתי לזרם
הקפוא. צעדתי לאט, המיים הגיעו לגובה הברכיים ולפעמים קצת
יותר, התרמיל הכביד עלי מאוד וצעדתי צעדים קטנים ומגששים כי לא
ראיתי היכן אני דורך - רק מיים חומים שזורמים במהירות ומבלבלים
את שווי המשקל. בסך הכל התקדמתי יפה, לקראת הגדה השניה התחלתי
לאבד תחושה בכפות רגלי, עוד כמה צעדים ואני בחוץ, ואז כמובן
השתטחתי כולי בתוך הזרם. ניתרתי מהר החוצה  כמו צפרדע גדולה.
לשמחתי התרמיל לא נרטב יותר מידי, המצלמה נותרה יבשה לגמרי.
היה קר והתחלתי לרעוד. החלפתי בגדים במהירות, שלפתי גזיה
,הכנתי תה וריחמתי על עצמי. כנראה שזה עזר כי השמש יצאה להצצה
קצרה, השטח נצבע בצבעי נשיונל ג'אוגרפיק והתחושה חזרה לכפות
רגלי. יפה- אמרתי לעצמי, אני בטרק כבר ארבע שעות, טיפסתי,
חציתי נחל, נפלתי פעמיים ועברתי בערך קילומטר. לבשתי את גרבי
(היבשות!), נעלתי נעליים (רטובות...) והמשכתי ללכת.

ההמשך היה דומה: שטח מלא שיחים קשה למעבר, הליכה איטית בנוף
חדגוני. מדי פעם נתקלתי בשיח אוכמניות ואכלתי כמה- טעם גן עדן.
קיוויתי שהדובים לא ייכעסו שאני מנשנש מהחטיף האהוב עליהם:
בקייץ הם אוכלים עשרות אלפי אוכמניות ביום. מדי פעם נזכרתי
והתחלתי לדבר בקול רם כדי להפחיד את הדובים: ראיינתי את החבר
הדימיוני שלי ועניתי בשמו, התייעצתי עם עצמי בנושאי ניווט,
הפסקות וכו' אחרי כמה דקות הדיבור היה דועך ואני ממשיך ללכת
בתוך קולות חדגוניים של טבע גדול. באחד הקטעים השקטים שמעתי
לפתע יללות ארוכות. מימיני, די רחוק על צלע גבעה, חלפה להקת
זאבים בריצה קלה. הייתי מוקסם - צילמתי וחזרתי מייד לשיחה עם
עצמי- האם הספקתי לצלם, אולי תצא תמונה טובה- לא, הם היו
רחוקים מדי, ספרתי שישה פרטים, מה אתה אומר אדון צלם- פרטים?
וכו'. כשאתה לבד ואין מי ששומע אותך המילים נשמעות חלולות
כאלה- יוצאות מהפה ומתפזרות על האדמה אבל כשיש אנשים ששומעים
הן קופצות אליך חזרה דרך תגובות והבעות. לא ככה? בטח, בטח.

שוב הגעתי לערוץ, אולם הפעם המשכתי ללכת לארכו, השטח הפך נוח
יותר להליכה והתקדמתי יפה. נהיה מאוחר והתחלתי לחפש מקום
למחנה. הגעתי לאזור חולי ליד הערוץ, חוף קטן ואפור, אבל
כשהסתכלתי על הקרקע ראיתי עקבות עקבות גדולים עם ציפורניים
שהתאימו לדב שונא אדם שהולך לשתות מים בלילה. המשכתי עוד כמה
מאות מטרים ושוב קרקע חולית, הפעם בלי עקבות. הקמתי אוהל,
התרחקתי בהתאם להוראות , והכנתי לי ארוחת ערב: תה, קופסאות
שימורים, קצת אוכמניות לקינוח - פיקניק באלסקה. כיוון שהבאתי
איתי כדורי ג'אגלינג פרשתי שמיכה, עמדתי עליה עם גרביים (דר'
מרטינס עדיין רטובות) והתחלתי לג'נגל להנאתי. עורב התבונן בי
בהשתאות, לשבריר שניה נוצר בינינו קשר עין וכדור נפל.
כשהתכופפתי להרימו הוא משך בכתפיו, נפנף כנפיים מזלזלות ועף
לדרכו, כאומר "בנאדם, זה כל מה שאתה יודע? תראה אותי!" נזכרתי
איך לפני כמה חדשים, בגואה, ג'ינגלתי לי על החוף. כדור נפל
והתגלגל למרגלותיה של פרה שצפתה בי בסקרנות. היא לא התבלבלה,
הרכינה אליו את ראשה הגדול ובלעה אותו. ארזתי את שאריות הארוחה
חזרה לתוך המיכל, הברגתי את המכסה והתיישבתי עליו. המיית המים
היתה מרגיעה. צילמתי את עצמי יושב על המיכל, נזכרתי בדובים
והתחלתי לשיר בקול רם כדי להפחיד אותם. הדובים נבהלו וגם חובבי
המוזיקה שמרו מרחק- השירה שלי הבריחה את כולם.

נהיה מאוחר ונכנסתי לאוהל. היה אור בחוץ אבל העייפות ממאמץ
היום הרדימה אותי. חלמתי חלומות ברורים וממשיים. אסף עם מדים
וקלצ'ניקוב חוצה את הזרם, מתיישב לידי ושולף מהאפוד דג סלמון
מפרפר. הוא מכין אותו על מנגל, מנפנף עם מטקה ואומר: "זה מתכון
של קורקין, הפעם תפסנו דג שמן". מוזיקת רגאיי מתקרבת. ג'וני
הולך לקראתי עם טייפ ענק. מאחוריו בטור עורפי צועדת שיירה
ארוכה של דובים. "אנחנו הולכים לציון" הוא שר לי, מחייך.
מהטייפ בוב מארלי שר בקול מתוק:
"Fly away home to Zion
Fly away home"          
ג'וני מתרחק והדובים אחריו, עוברים על פני בסך. אני שומע צעדים
מדשדשים בחול ליידי ומתעורר.

אני ער לגמרי. הצעדים ברורים ונשמעים די קרוב, מצד שמאל שלי.
אני משתדל לזוז בשקט, פותח לאט את רוכסן האוהל, מציץ מבעד לפתח
הצר ורואה אייל ענק עם קרניים נהדרות מואר באור הירח ומתקדם
לכיוון המים. אני צופה מהופנט בחיה האצילית מתרחקת. שק השינה
חמים וההתרגשות שוכחת. אני נרדם.

התעוררתי. אני בשק שינה בתוך אוהל אפור, לא מבין איפה אני.
חלפו מספר שניות בהן הייתי אבוד, מחפש רמז. משום מה, כשהבטתי
מוכנית בשעון הכל חזר בבת אחת- שש בבוקר,דנאלי, טרק. אני מסתכל
החוצה מהאוהל- שמש טובה, לא דובים ולא יער. יצאתי להשתין
וראיתי עקבות עמוקים בחול- לא חלמתי על האייל. הכנתי לי תה
ופינטזתי על קפה שחור עם הל. ארוחת בוקר, אריזות והמשכתי.
הלכתי בתוך גיא ,עליתי לאוכף כשמולי עומד הר צבעוני- שכבות על
חום ,כתום ואדום שגרמו לו להראות כמו טיפי ענק. המפה נתנה לו
שם מתאים "Polychrome mountain" ואף תרמה הערה משכילה: "אדמה
עשירה בברזל". ההר הרבציבעי. נחמד. ירדתי באוכף לתוך ערוץ
נוסף, שוב התרגיל חציית נחל, הפעם בלי נפילה אבל עם כוס תה,
קצת סבך קוצני וקשה למעבר, אוכמניות ושוב שטח נוח להליכה.
התקדמתי יפה בקצב מונוטוני לצליל זרימת המים והנה כבר אחר
הצהריים והחבר הדמיוני ואני מחפשים מקום למחנה. שוב משטח נוח,
ארוחת ערב במרחק מה מהאוהל ועדיין אור, הרבה אור. החלטתי לעלות
על גבעה קטנה וצבעונית כדי להתרשם מהנוף. העלייה התחילה כרגיל
בסבך קוצני וגבוה יחסית כך שהקפדתי לדבר בקול רם אל אף אחד שלא
אורב לי בשיחים. אחר כך היה קטע קצר של אדמה חשופה והופ,
מתנשף, אני על הגבעה. משב רוח מכה בפני ומולי נגלה נוף מרהיב:
עמק נפתח אל תוך בקעה רחבה שבסופה, צבועים בלבן של קרח עד רבצו
ההרים של רכס הדנאלי. הרחק במערב זיהיתי את פסגת המקינלי.
כמויות אדירות של מים זרמו בגאיות, הגבעות היו מכוסות בשלל
צבעים של שיחים חומים ירוקים ואדומים, אדמת הסחף בהקה בשמש
הנמוכה ולא היה סימן לבני אדם בשום מקום.חשבתי שאף פעם לא
הייתי רחוק כל כך מאנשים. שכבתי על הגב והסתכלתי בשמיים
הצפוניים הגדולים ושלווה גדולה ירדה עלי. הייתי חלק קטן בתוך
יצירת מופת אדירה, מין צליל קטן ושקט בתוך סימפוניה נהדרת,
היתה אחדות עם האדמה הטובה והטבע, ההרים והנהרות, פשוט שכבתי
שם על אדמה עשירה בברזל מרוקן ממחשבות ועלה בי אושר, אושר טהור
שרק בילדות הרחוקה הרגשתי כמוהו.

כנראה נרדמתי. עדיין היה אור כשהתעוררתי אבל הטמפרטורה ירדה.
הסתכלתי שוב לדרום מערב. הרכס היה אפור אבל פסגת המקינלי
שבצבצה בין עננים רחוקים נצבעה בכתום של שקיעה. "אתם לא
מאמינים" נאמתי לדובים בירידה חזרה לאוהל "עברתי חוויה דתית".

במחנה עיינתי שוב במפה. התקדמתי יפה- מחר יורדים בערוץ שראיתי
מהגבעה, עושים עיקוף גדול סביב שלוחה תלולה ואם הכל יתקדם בסדר
אני בנקודת האיסוף מחר בערב. כך שאני מקדים ביום-יומיים. נראה
איך יתקדם מחר. ישנתי טוב. פעם אחת קמתי להשתין ולא היה זהר
צפוני.

בבוקר כבר הייתי מתורגל: תה-אוכל-אריזות והנה אני כבר צועד.
המחשבות התנדפו להן מהראש והלכתי בצורה די אוטומטית לאורך
הגיא, מהופנט מזרימת המים. מימיני הערוץ, משמאלי שלוחה מכוסה
שיחים צפופים, קול המים המונוטוני וקולות צעדי המים זורמים
ואני איתם הערוץ מתפתל ואני אתו אני מכונת צעידה שצועדת בחול
ונעצר על מקומי בבת אחת.

כ-20 מטר מולי, עומד על רגליו האחוריות ומתנשא למימדים מגמדי
NBA, מרחרח באויר, טפריו שחורים וארוכים עומד דב גריזלי. אני
קפוא וגם הוא.

קיבינימאט. אני אידיוט. הלכתי שעות בלי לדבר, מסתכל על הקרקע.
הפתעתי דב גריזלי זכר. לא להסתכל בעיניים, לא לעשות תנועות
פתאומיות. לא לברוח! ואז המחשבה מבליחה. לא לאט אני מרים ידיים
,מנפנף אותן מעל לראש ומדקלם בקול רם ורגוע, באנגלית מושלמת
ללא שמץ מבטא:
"Bear bear go away, bear bear go away..."  
מזל שפניתי אליו בשפת המקום. תוך שאני חוזר על המנטרה הדוב ירד
על כפותיו הקידמיות ופנה לתוך השיחים בהליכה של איש גדול וקשה
יום. לפני שנבלע בסבך הוא סובב את ראשו, הסתכל במבט עייף באיש
המוזר שמנפנף ידיו ומדקלם במרץ ואז נעלם. המשכתי בקריינות עם
נפנוף ופתחתי בצעידה איטית לאחור ולאט לאט התגנב צחוק לקריינות
ובסוף מצאתי את עצמי קרוב לשפת הערוץ גועה בצחוק. "למזלנו
הארוע הסתיים בדוב" קריינתי, "סוף דוב הכל דוב".

אחר הצהריים הגעתי לנקודת האיסוף. עשיתי תה והתחלתי לפנטז על
קפה אמריקאי דוחה. הגיעו עוד שני מטיילים ושתינו תה יחד. היה
מוזר לראות אנשים אחרים. האוטובוס הגיע. רק כשעליתי עליו הבנתי
שאני בכיוון ההפוך- לתוך הפארק. החלטתי מייד להמשיך פנימה
לכיוון Wonder Lake שם נגמר הכביש ויש תצפית קרובה להר מקינלי.
למה לא לישון בקמפינג - נותרו לי עוד יומיים של שהיה בפרק וגם
- יש מקלחות!

היה קשה להיות שוב בין הרבה אנשים. הסתגרתי בספסל שלי, מנסה
להתעלם מהסבריו המתלהבים של הנהג ברמקול ומשני מטפסי ההרים
הנלהבים שישבו מאחרי. חשבתי על הימים האחרונים ועל הדוב שהעדיף
אוכמניות על מטייל. הגענו למחנה. בחוצפה ישראלית ניגשתי
לריינג'ר האחראי, הסברתי לו שחזרתי מטרק ורציתי לראות את
המקינלי כי שמעתי עליו עוד בארץ ולמרות שלא נרשמתי אולי יש
מקום פנוי וכמובן שהיה. נטיתי את אוהלי ודילגתי למקלחת.
התקלחתי זמן רב במים חמים ומרגיעים. לשמפו ולסבון היה ריח
רענן. במקלחת נזכרתי שאסף אמור לחזור היום. היה תא טלפון
ציבורי ליד השירותים. התקשרתי לטלפון הציבורי במגורי העובדים
בהומר אבל היה תפוס. בישלתי לעצמי ארוחת ערב תוך צפייה בעננים
שמכסים את המקינלי. היה קר, אז נכנסתי לאוהל וישנתי אבל
כשהתעוררתי עוד היה חשוך ורציתי מאוד לדבר עם אסף. התלבשתי טוב
ויצאתי לתא הטפון. קר מאוד, אחרי חצות, למה שייענו לי?

ענו לי כמעט מייד. ביקשתי את אסף "Oh yeah, he said you're
gonna call" אסף עונה לי וקולו נשבר. מה קרה? היה אסון בארץ
אחי, כח מהיחידה הסתבך באנצריה, כנראה חיכו להם במארב. יותר
מעשרה הרוגים. שתיקה. אחי- שתיקה- קורקין נהרג - שתיקה ארוכה-
אסף נושם בכבדות, בוכה, מושך באף, שתיקה - אני טס מחר לארץ-
שתיקה - נדבר, נדבר והקו מת.

יצאתי שפוף מתא הטלפון. האדמה הייתה קפואה וכפור נתלה ממחטי
העצים שהיו מוארות באור מוזר. הרמתי את ראשי.

קרני אור שיצאו לדרכן לפני שנים רבות כדי לחדור לאטמוספרה
התאבכו בצורה מסתורית ,פלשו דרך חומת דמעות לתוך עיני והראו לי
תופעת טבע מדהימה: מעל האופק נפרש צעיף ענק, מרהיב, וכשהוא
מתערבל בתוך שמיים קפואים בתדהמתם - ראיתי את הזוהר הצפוני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה מין שם זה
שמואל
איציקוביץ'
בכלל?


ההוא ממקודם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/07 5:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סוואמי עזרא

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה