אחת עונה לשם אפריים,
בת לזוג מתוסכלים,
שכל חפצם היה בן לעת זקנה

זנחה עצמה לפני חודשיים,
כשעזבו אותה השניים,
זה לא פשוט לחיות עם כריתה.

על כורסתה בעצלתיים,
אט פרסה זוג חלציים,
מיצג מרשים, חבל לא בשימוש.
עד לא מזמן היה ביקוש...

בדירתה מספר שלושים,
סרוונט מעץ אלון ישן,
חרבה בגיל שלושים,
ניגר ניחוח מעושן.

שכבת אבק בצלם דק,
מעבה את השלט,
טיפות מרק מבכי סרק,
מטבלות את הסלט,

ובמראה מולה גברת,
קצת זרה, קצת מעורערת...

פתאום נשמע צלצול בדלת,
בעינית נגלה אדון,
בחשש היא מסתדרת,
שכן עלה בה זיכרון

כשלבסוף פתחה הדלת,
סמו עיניה מפליאה,
היה מושא של נעוריה,
קטוע רגל הוא מולה...

ישבו שותים קפה של לילה,
צללו לתוך שיחה,
כאבה פתאום נעם לה,
מצאה חבר לשם צרה.

מאז הפך מושא חייה,
והם חיים להם יחדיו,
שותים קפה, ממש עכשיו
ובניגוד לכל שהאמינה,

חייל הבדיל ובלרינה...