אני לא יודע מה האחרים חשבו. גם לא אכפת לי. אני יודע שאני
אהבתי אותה ולי זה הספיק. הבעיה הייתה שלה זה לא הספיק. היא
חיפשה משהו אחר. אני לא יודע מה היא רצתה אבל הרגשתי שדווקא את
זה אין לי. וכאן חטאתי, ומכרתי את עצמי כדי להיות איתה.
המשפחה שלה עברה לגור בבסיס לפני חודשיים. ראיתי אותה פורקת את
הארגזים שלה עם כל הבובות והספרים. ראיתי את אבא שלה מכניס את
המחשב הביתה. ראיתי אותה מחייכת. וזה הספיק. החיוך הזה רדף
אותי. הייתי רואה אותו כשחלמתי בלילה, כשהסתכלתי בשמש, כשהמפקד
צעק עלי. הייתי מדמיין שהחיוך הזה בשבילי. וזה היה מציף אותי
אותו בתחושה של אושר, כמו אי שמזדקר בתוך ים של בדידות.
אותה בדידות, זה מה ששולט בעמדת שמירה צ-13. 'צ' זה צפון. למה
ה-13, אין לי מושג. אני מנחש שזה מספר החיילים המסכנים שהשתגעו
שם או התאבדו מרוב שעמום. לא רק שזאת העמדה הכי מזוויעה בעולם
כי לא עובר שם חרגול אלא שזה עמדה לחייל אחד שצריך לשרוד לבד 4
שעות. אני לא מבין איך המפקדים יכולים לטעון שהם לא ידעו מזה,
אבל אני מוכן לשים כסף שאף חייל לא עבר שם משמרת בלי לשבור
שמירה בלהוריד את האפוד, שלא לדבר על לנפץ אותה לרסיסים ופשוט
ללכת לישון. 'אף חייל' זה אומר, בלי כמובן לספור את מלך
הלוזרים, בכבודו ובעצמו שהחליט, והשד יודע למה, להיות הצדיק
היחידי בסדום ולשמור כמו שצריך. מה שמצחיק, זה שלא משנה כמה
אתה לא שובר שמירה וגם אתה מתאמץ להיות ערני שלא יקפוץ עליך
איזה פדאיון מאחור, עדיין איכשהו ילדה מצליחה להגיע מטר
מאחוריך ולשאול בקול הכי תמים שבעולם: "מה אתה שר?".

בחיי מזל שהנשק לא היה דרוך. קפצתי כל כך גבוה שלרגע הבהלתי גם
אותה. אחרי שקצת נרגענו שאלתי "מה את עושה פה?", והיא ענתה
"אבא שלי קיבל תפקיד בבסיס לשנה אז עברנו לפה כדי שהוא לא
יצטרך לנסוע מהמרכז כל יום". "לא. מה את עושה כאן, בעמדה?",
והיא ענתה בקול של טיפש-עשרה "לא יודעת, שעמם לי אז טיילתי
קצת. אני יכולה ללכת אם..." אבל אני מיהרתי לענות לפני שהיא
תעלה לעצמה רעיונות לראש "לא. מצדי, סבבה, תשארי כמה שבא לך".
והיא נשארה איתי, ודיברנו, ודיברנו, ודיברנו. דיברנו בלי סוף.
דיברנו על כל העולם ברגל אחת ובשתיים. דיברנו עד שנגמר האויר,
ואז המשכנו עוד קצת. אף פעם לא דמיינתי ששלוש שעות יכולות
לעבור כל כך מהר. ואז הגיע המחליף שלי, קובי. אני עוד לא
החלטתי אם הוא יותר שמן או יותר מסריח אבל בטוח שהוא יותר
מגעיל. ואז עלתה לראש השאלה - "רגע, היא הגיעה עד לעמדה הנידחת
והמזות  בגללי או שכל אחד היה טוב לה", אז בלי הרבה קונצים
וחוכמות, שאלתי ישר ולעניין - "תלווי אותי חזרה לחדר אוכל?".
מלך הלוזרים או לא מלך הלוזרים. הרגשתי טוב עם עצמי. אפילו לא
צביטה קטנה בלב שקובי נשאר עכשיו לבד בשעה שכבר הולכים לישון.
אמרתי לו "תעשה חיים" ועמדתי לצאת כשהיא הסתובבה אליו ואמרה
"בי, קובי". הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. מאיפה לעזל היא יודעת
שלחזיר השמן, המסריח, המגעיל והשוביניסט שמנקה בין האצבעות של
הרגליים עם המזלג ואחר כך מניח אותו על השולחן קוראים קובי?
ואז הוא ענה. "בי, קרין". עכשיו זה כבר היה אגרוף בבטן. אני לא
ידעתי עד עכשיו איך קוראים לה. מאיפה קיביני הוא יודע את השם
שלה. יש לי תחושה שבדרך כבר הייתי פחות שנון ומצחיק מהשמירה
עצמה. הראש שלי היה במקום אחר. היה לי כיף איתה. כיף שלא היה
לי עם אף אחת אחרת. אולי כדאי לציין שמלך הלוזרים לא נישק
בחורה מעולם, שלא לדבר על יותר מזה ופתאום באה מישהי ,נכון קצת
צעירה, אבל חוקית, ומקשיבה וצוחקת ומתעניינת. לרגע שם הרגשתי
שאני הולך לאבד את תואר המלך שלי. זה היה טוב. לפני שהגענו
לרחבה המוארת שלפני חדר האוכל היא נעצרה ואמרה שהיא צריכה כבר
ללכת הביתה. היא חיבקה אותי ורצה לפני שהספקתי להגיד משהו.
מאוחר יותר באוהל, כששכבתי במיטה, הסתכלתי על מספר הפלאפון
שלה, מרצד על מסך המכשיר שלי. היא שיחקה לה במכשיר כשדיברנו
והכניסה את המספר בלי ששאלתי בכלל. רציתי להתקשר, אבל לא היה
לי את האומץ. בסוף רק שלחתי הודעת טקסט "לילה טוב". המשכתי
לשכב לגב ולחשוב על השפתיים שלה כשהיא מדברת או מחייכת. כמה
רציתי לנשק אותה. ואז קיבלתי הודעה ממנה -: . חשבתי שזהו, אני
יכול למות, עשיתי את שלי בחיים, אני מסודר, מפה זה רק חיים
טובים.

החיים המשיכו להיות טובים ושמרתי ביחד איתה די הרבה אבל את
המכה האמיתית קיבלתי שבוע אחרי זה, כששמרתי ביחד עם צחי
האשכנתוז בש.ג. והגיע האוטו של אמא שלה. זה היה התור של צחי
לפתוח את השער בזמן שאני רשמתי את המספר. כשהרמתי את העיניים
ראיתי אותה בתוך האוטו, מסתכלת עלי, מחייכת. חייכתי חזרה. אחרי
שהם נסעו וצחי סגר את השער, הוא פנה עלי "חמודה קרין, מה....".
החיוך נעלם לי מיד. הרגשתי נבוך ואיכשהו ידעתי שלא כדאי לדבר
איתו על זה, "כן...". "איך אני מקנא במי שישמור הלילה ב'צ'..."
הוא אמר, כולו חיוך נוטף רוע. מקנא? בעמדת הגיהנום? בעמדה שאם
הייתה עומדת על קצה צוק, כל מי שהיה שומר בא היה קופץ לפני סוף
המשמרת? "מקנא? מה כבר יש לקנא?" שאלתי, מנסה לא להראות סימני
חולשה מולו, כי הוא מת לתפוס תחת על מי שלא יודע דברים ברורים.
בגלל זה אני לא סובל אותו. "מה, היא לא ביקרה בצ'?" הוא שאל
ואני רק חשבתי על כמה שאני לא סובל אותו וכמה שאני יודע שאני
לא רוצה לשמוע מה הוא הולך להגיד. לא אמרתי כלום. רק חשבתי על
מה יכו-ל-להיות-שהוא מתכוון ואם זה בכלל אפשרי. מה, היא ילדה.
חוקית-חוקית אבל עדיין ילדה. מי למען השם יתעסק איתה. בסוף הוא
נשבר "קיצר, אם לא שמת לב, הצ' זה עכשיו העמדה הכי מבוקשת בכל
הגזרה בערך ואני מוכן לרדת לך כאן ועכשיו שאם זאת הייתה עמדה
של שניים, היא הייתה 'עושה' את שניהם בבת אחת...". בשלב הזה
הוא התחיל לגנוח ולהניע את האגן בצורה מגונה ואני רק חשבתי איך
עוד רגע אני דורך ותוקע לו כדור בביצים.

אחרי יומיים, שוב עליתי לשמור בצ'. כשהגעתי היא כבר הייתה שם.
ישבה ועישנה סיגריה עם צחי. בדיוק התחיל להחשיך. כשהגעתי, צחי
נבהל והסיגריה נפלה לו על המכנסיים. הוא התחיל לצעוק ולקלל
וקרין נשפכה מצחוק. זה היה כיף לשמוע את הצחוק שלה. הוא הלך
ואנחנו נשארנו שנינו לבד. הורדתי את האפוד והתיישבנו עם הגב
לגוש הבטון המצחיק הזה שנקרא עמדת שמירה. דיברנו חצי שעה בערך
ואז היא קמה ללכת. אני לא יודע למה. היה לנו כיף. לא רציתי
שהיא תלך והשתדלתי להיות הכי מצחיק ושנון וג'נטלמן ולהיות אותו
דבר שכל הנשים חולמות עליו אבל זה שעמם אותה, או לא עשה לה את
זה. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה זה שהיא מתעסקת עם
אחרים. זה הפריע לי. זה הפריע לי מאד. אבל גם הפריע לי שהיא לא
התעסקה איתי. נכון, מלך הלוזרים אבל מה, לא חייל? לא מספיק טוב
לה? לא העזתי לדבר איתה על זה ויצא שרק שתקתי. היא עשתה תנועה
עם הידיים שהיא רוצה חיבוק. קמתי, חיבקתי אותה והסתכלתי לה
בעיניים, עמוק- עמוק בפנים וראיתי שהיא מחייכת. נישקתי לה על
הלחי.וכשהתרחקתי ראיתי שהעיניים שלה עצומות, והיא עדיין
מחייכת. חיוך עדין, רך וביישני.נישקתי אותה על השפתיים. מלך
הלוזרים מנשק בחורה! אירוע היסטורי! אני בטוח שאיפשהו בעולם
פרצו זיקוקים לכבוד המאורע. או לפחות פצצת תאורה קוטר 23 שגם
ככה לא משתמשים בהן היום. אני לא יודע איך העזתי. מעולם לא היה
לי את האומץ הזה. אני לא יודע איך זה התגלגל הלאה אבל גלגולים
בהחלט היו שם. אני גם יודע שמה שקרה בשלב הזה, זה הדבר הכי
חשוב בכל הסיפור אבל עם כל כמה שסקס זה דבר נהדר, כפי שהתגלה
לי לראשונה באותו לילה, יש בו משהו אפל שהורג את כל שאר
הדברים. לכל הטוב שהיה לנו ביחד כבר לא הייתה חשיבות. הכל מת
ונשארה רק התאווה הזאת אליה ולקולות הנשימה החרישית שלה תוך
כדי.

כל העסק התפוצץ אחרי חודש. פתאום מסתבר שהיא בכלל לא בת
שש-עשרה אלא הרבה יותר צעירה. פתאום מסתבר שצחי לא הגזים
כשהשווה אותה לאוטוסטרדה. פתאום מסתבר שזה הייתה מן קריאה
נואשת לתשומת לב שאף אחד לא שמע או משהו כזה. ובקול הרעש הזה,
של סירנות מצ"ח ושל תחקורים ועיתונאים שרודפים אחרי הילדה
הסנסציונית שזיה בסיס שלם, מצאתי את עצמי עומד במקלחת קפואה
חושב מה, ריבונו של עולם, עשיתי. איך הרשיתי לעצמי? רק בגלל
שהיא נתנה? רק בגלל שהיא ביקשה? נכון, היא אמרה שהיא בת
שש-עשרה, זה בכלל משנה? היא יכלה גם להיות חיילת, ואם היא
הייתה עושה חיקוי של מזרן לפלוגה היו מעיפים אותה לכל הרוחות
כי כנראה משהו דפוק איתה. אז יכול להיות שבאמת משהו לא בסדר
איתה. אבל אני ניצלתי את זה. איזה מן בנאדם אני? איך יכולתי
להתעלם מהעובדה שעומד מישהו, אדם עם רגשות, רצונות וכבוד עצמי,
ולעשות לו דבר כזה. אולי נגררתי אחרי איזה נורמה או מוסכמה
שהילדה הזאת היא שטח הפקר, אבל איך יכולתי למכור את העקרונות
שלי, את האידיאלים שלי ל-"סקס רק עם מישהו שאתה אוהב באמת" רק
בגלל שזה היה "זול וזמין". אז נכון, אולי האידאלים שלי קצת
מוגזמים אבל איך, איך למען השם, נתתי לילדה קטנה להביא אותי
לזעקות של בכי בתוך זרם מים קפואים בשתיים בלילה. איך הרשיתי
לה להפוך אותי למפלצת. איך אני יכול להסתכל במראה בלי לומר
לעצמי "הי, חרא. אתה מכרת את עצמך בשביל לא להיות לבד. לא מגיע
לך להיות עם מישהו".

דורך ויורה.