הילד עמד, חיוור ומבולבל, בלב ההמון הגועש. רעש המכוניות
הנוסעות, אורות הרמזורים ופני האנשים האטומות שחלפו מולו לא
הועילו במאום לשלוות נפשו. הגשם שזרזף בהפסקות, לא נראה מוטרד
גם הוא כלל ממצוקתו הגלויה של הילד.
לפתע גמלה החלטה בלבו, פניו המלאכיות התבהרו ,הוא כחכח בגרונו
ופנה לאדם הבא שחלף מולו, נערה בסוף שנות העשרה שלה.
"שלום, האם את מאושרת?"
פניה הכהות לא הביעו עניין כשחלפה על פניו, "אין לי כסף מיותר"
הפטירה, "מצטערת..".
-"לא, אינך מבינה...!" התחיל, אך ללא הועיל, הוא כבר לא יכל
לזהותה בהמון האדם הצפוף.
"שוב ושוב...אותה תגובה אדישה" רטן לעצמו בקדרות, בורר תפוח
מסלסלתו ונוגס בו. "זה לא היה תמיד ככה, אני זוכר...אינני
זוכר..". נתון היה תחת ההרגשה שתגובת האנשים אמורה הייתה להיות
שונה.

-"אדוני!, אינך נראה לי מאושר כפי שראוי אתה להיות" פנה
לג'נטלמן מבוגר שעבר לידו בעודו מעיין בעיתון.
-"זוז מדרכי, פרחח!, תמצא עבודה הגונה, למען השם, ולא תיאלץ
להטריד עוברים ושבים." זו הייתה תגובה, סופסוף. הראשונה שקיבל
באותו יום ארור - אולי כאן טמון סיכוי?
נשימתו הואצה וקולו נעשה שורקני קמעא "אדון מכובד, אם תואיל
להקדיש לי.."
-"אינך מבין עברית?" הגבר שאל בעוד גבותיו מטפסות במעלה מצחו,
"אינני מעוניין במה שאתה מוכר". טמן מבטו בעיתון והתרחק בצעד
מואץ.

החזיונות התחלפו בראשו במהירות מסחררת - ...הזקן מוכש על ידי
נחש... מוקף באש השאול...ראשו משופד על חנית מונגולית...חרב
צלבנית משספת אותו לשניים...מועלה על המוקד...נמק בתא כלא
כאסיר הפוליטיבורו...נורה על ידי אפורי-מדים קרי מבט והבעה
המתפעלים מכונות ירייה אוטומטיות...

חזיונות שפסקו כהרף עין. מי מהעוברים ושבים שהיה נועץ מבטו
בעיניו הכחולות והקפואות של הילד , יכל לראות את המאורעות
רוחשים באישוניו הצרים, אך איש לא טרח.
שוב הציפו אותו הזכרונות לרגע...הוא כבר הראה לאנשים את הדרך,
הוא כבר הסביר להם איך להגיע לאושר אמיתי, הוא היה בטוח בזה,
אז כיצד ייתכן שהעולם עדיין עסק במלחמות על איזה עץ זית שייך
למי?
נחשולים של שנאה ואהבה, נקם וחמלה, מפותלים ביניהם ללא הכר
מציפים אותו. וגל הזכרון שכך כלעומת שבא.
לבסוף, התגבשה החלטתו - הוא לא יוותר, ינסה שוב מחר. אותה
החלטה שקיבל מדי יום, במשך יותר זמן ממה שיכל לזכור, ממה שיכל
מישהו לזכור.

ובחלומו בלילה, ייזכר, כיוון שזה טיב הקללה שהוטלה עליו.
בחלומו הוא נזכר בעבר...ובעתיד.  בגורלם של אנשים ואומות,
ובעברו הפרטי , המקביל לעבר העולם. ויודע, שכאשר יתעורר שוב
יימחה מוחו מהעול הנורא של הזיכרונות, ויוותר רק הציווי הכביר
לדבר...להסביר...
ובחלומו הוא צוחק. צחוק שורקני ומתנשם, מריר ואכזר.

שכן, הילד אכן דיבר כבר עם בני האדם, אכן הסביר להם את העיקרים
הפשוטים של קיום מאושר, אך איש אינו זוכר.
האגדות זוכרות אותו: בסיפור הבריאה, כמשה, כישו, כמוחמד,
כבודהה...בשמות רבים נוספים. אך השמות אינם משנים, שכן כולם
שגויים, כמו האגדה המלווה את השם, כפי שהתורה שהטיף אז עוותה,
ונהפכה על פיה.
וכעת האגדות - הן רק אגדות, אינן מכילות דבר מהמסר, קליפה
ריקה.
ואולי מחר...,הוא תוהה בחלומו, אולי מחר... ושוב מהדהד צחוקו
המר.