פעם הייתי לפחות מצליח להחזיק את עצמי עד אחרי הדלת לפני שאני
מתמוטט מהרעלת אלכוהול. העיתון שנזרק על האף שלי הוא כל האישוש
שהייתי צריך לכך שאני צריך להפסיק לשתות. הרמתי את עצמי משטיח
הכניסה ושמתי לב שהחולצה שלי דבוקה אליו. קמתי בליווי צליל של
וולקרו נתלש התנדנדתי קצת במקום, ממצמץ בכאבים מאור הבוקר.
הרמתי את העיתון אחרי שהצלחתי לפתוח את העיניים ולעמוד בלי
ליפול ואז שמתי לב שהמפתח היה בחור המנעול. הייתי כל כך קרוב.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. אני מניח שהסוליות היו עושות גם
הן רעש של ולקרו נתלש כשהן דורכות על מה שכעת היה כתם קיא
דביק. אבל הבעיה, כפי שהתחוור לי באותו רגע, היא שלא נעלתי
נעליים.
פיית הנעליים?
ניסיתי להיזכר אם יצאתי אתמול בלילה עם נעליים, לא הצלחתי.
העדפתי לתת לעצמי ליהנות מחמת הספק ולהאמין שפיית הנעליים
השקתה אותי שמונה שוטים וויסקי ולקחה לי את הנעליים כשהייתי
מחוסר הכרה, כדי להציל את אהובה מידי המכשפה הרעה שדרשה ממנה
למלא מכסה מסוימת של נעליים להביא לה עד חצות, אחרת היא תהרוג
אותו.
הייתי צריך להיות סופר ילדים.

דידיתי פנימה וזרקתי את העיתון על השולחן הקטן מתחת למראה
ופספסתי. אני מכוון יותר טוב כשאני לא בהנגאובר. ביום רגיל אני
מצליח להפיל את הטלפון בניסיון הראשון.
הלכתי לחדר, התפשטתי ונשכבתי על המיטה עם הפנים בתוך הכרית,
דבר שמיד התברר לי כלא חכם במיוחד בידיעה שהמרכיב לחיים בריאים
ומלאים הוא נשימה סדירה של חמצן על בסיס יומי. התהפכתי על הגב
ובהיתי בסדק בתקרה. הסדק היה בדיוק איך שהשארתי אותו אתמול, לא
מעניין במיוחד.
התיישבתי ועיסיתי את הרכה במחשבה שזה פתרון יעיל להאנגאובר. זה
לא היה.
בהיתי בחדר ולא מצאתי שום דבר המהווה פתרון יעיל למצב.
אולי אשחק סוליטייר. דידיתי אל המחשב והדלקתי אותו, או לפחות
ביצעתי את הפעולה המקובלת על מנת להדליק מחשב. אצבע, כפתור,
סוליטייר. המחשב לא נדלק ולא חרחר, כמו שהוא עושה תמיד. חשבתי
שאולי פספסתי משהו.
הרצתי בראשי את התהליך המובן מאליו של הפעלת מכשיר חשמלי הדורש
מספר מינימלי של תאי מוח על מנת שישלחו אותות חשמליים אל האצבע
כדי לסמן לה ללחוץ על כפתור. אצבע, כפתור, סוליטייר.

כלום.

זה היה אז ששמתי לב לנייר מבשר רעות שהונח ליד העכבר. התרעה
אחרונה על ניתוק מחשמל עקב אי תשלום. תאריך- מאוחר מדי.
ניסיתי לחשוב איך האדם הקדמון היה מבדר את עצמו אחרי התאוששות
מהאנגאובר שנגרם מצריכה בלתי מבוקרת של שיכר פטרודקטיל. ציור
על קיר? אמא שלי מגיעה לביקור ה"אפס לא יוצלח" החודשי בשבוע
הבא. היא תקבל בנוסף לבית ללא חשמל גם קירות מלאים ציורים לא
מושקעים של איברי מין, שדיים וגרפיטי של שורות משירים מחורבנים
ואז תחטוף שבץ.

לא רעיון רע, כשאני חושב על זה...

חיפשתי טוש בכל החדר אך לא היה בנמצא. הלכתי לחפש בסלון. טוש
לא מצאתי, אבל איש מהודר בחליפה לבנה מעשן מקטרת יושב על הספה
הוכיח את עצמו כסיבה מספקת להורדת מציאת טוש מראש סדר
העדיפויות, ולפיכך חסך של כאב ראש לגבי מה להגיד לאנשי העזרה
ראשונה כשיבואו לטפל בקריאה על אישה מבוגרת שהתמוטטה ויראו
ציורי קיר של שדיים, איברי מין זכריים ו-we don't need no
education במרחק סביר מהם.
"בוקר נפלא, הלא כן?" אמר האיש המהודר ולקח עוד שאיפה ממקטרת
מרשימה. הוא נראה כמו כוכב קולנוע מדור הזהב של הוליווד. שיער
כהה משוח לאחור, מגולח למשעי ופרצוף שנראה כאילו זכה להיכרות
עם ירכיה של אינגריד ברגמן בימי הזוהר שלה.
"תראה, התכוונתי לשלם את החשבון, באמת"...
לא באמת התכוונתי.
"תירגע, ילד, אני לא מחברת החשמל".
"אז מי אתה ומה אתה עושה פה?"
הפתעתי את עצמי בצלילותי.
"הכל יתחוור לך. בינתיים אני מציע שתעשה משהו בנוגע לחבר שלך
שם..."
נוכחותו המפתיעה של האורח המרשים למראה אך לא קרוי הסיחה את
דעתי באותו רגע מההבנה שאני עירום. רצתי במבוכה לחדר ולבשתי
טרנינג. חזרתי לסלון בידיעה שאני יכול עכשיו להיות כועס ומאצ'ו
בלי העירום שיפחית מהפאסון.
"עכשיו, תגיד לי מי אתה או ש-"
"או שמה?" אמר קול מאחורי. הסתובבתי בבהלה, לא הבנתי איך הוא
הגיע להיות מאחורי אם לא ראיתי אותו חולף על פני החדר.
"אההה"...
"חשבתי ככה. בוא למטבח, נעשה קפה".
הוא חלף על פניי והבחנתי עכשיו כשהוא עומד כמה הוא גבוה. הוא
היה אולי בגובה שני מטרים.
הלכתי אחריו, מנסה לחשוב מה אומרים לאדם זר שנכנס לבית שלך בלי
הזמנה, הולך לעשות לעצמו קפה במטבח שלך ולא עושה סימנים של
רצון להתכופף למרותו של בעליו החוקיים של הקפה.
"אין חשמל, רק שתדע, אז אי אפשר לעשות-"
הוא כבר החזיק ביד ספל קפה מהביל, מסתכל עליי כאילו שאלתי אותו
אם אפשר לקחת את הבת שלו לסיבוב על האופנוע שגנבתי ואז לנסוע
למסיבה עם המון אלכוהול חופשי ומכונת פינבול יציבה שתתברר
כשימושית לרגע בו היא תתחיל לראות מטושטש.
הוא אמר לי לשבת בטון דיבור סמכותי כשהוא נשען על השיש ומצביע
על כסא.
על השולחן ליד המקטרת הבוערת שלו היה ספל עם מים קרים מהברז
בהם צף לו ענן חום של קפה חסר ישע.
התיישבתי בחוסר רצון והסתכלתי בחצי גועל על הקפה המסכן המשווע
לקצת מים חמים שיעזרו לו למצוא את מקומו הטבעי בעולם. האיש
התיישב מולי מחזיק את הקפה החם שלו והצביע על הספל שלי. לפתע
המים בעבעו והאלו אדים, והקפה התערבל לו במים בשמחה.
הסתכלתי עליו בפליאה, מנסה להבין מה קרה עכשיו.
"כמה סוכר אתה לוקח? לא חשוב, קח כפית אחת". הוא הקיש באצבעו
ושובל של סוכר צלל מהאוויר מולי, מצא את דרכו לתוך הקפה שלי
ועשה מערבולת קטנה, כאילו בחש את עצמו.
"מה?.. אתה... איך?" שאלתי באופן שבו שואל אדם כשפותח את החלון
בוקר יפה אחד ורואה טרולים רוכבים על דינוזאורים ברחוב. האורח
שפשף את גשר אפו בין האצבע לאגודל ועצם את עיניו בחזקה שעיוותה
את פניו בבוז מופגן למה שהיה בעיניו מנייריזם של אימבציל.
"מה אתה חושב עשה האדם הקדמון כשהראיתי לו את האש פעם ראשונה,
גמגם כמו אידיוט? לא, הוא ראה את הפוטנציאל הגלום בה להמשך
קיומו של המין האנושי, לא שאי פעם אצליח להבין את התועלת בזה.
זו תושייה שחמקה מכם במאה העשרים ואחת. אתם חושבים שראיתם הכל,
אתם חושבים שאתם צורת החיים הכי אינטליגנטית ביקום בגלל
שהמצאתם קופסא עם תמונות זזות. בעצם אני המצאתי, אבל אני לא
יכול לטעון לכל הקרדיט, מה שעשיתם איתה אחרי זה, זה הכל אתם".

הוא לקח שלוק מהקפה והרים את המקטרת בשביל לקחת עוד שאיפה.
הסתכלתי עליו בתימהון.

מה היה בוויסקי הזה?...

"אז בגלל שאתה, צורת חיים אינטליגנטית שכמותך, לא יכול לשמור
על ראש פתוח, הרשה לי לעזור לך לתפוס את העניין במהרה. אשתמש
במילים קצרות כדי שתוכל לתפוס מהר יותר כי אין לי זמן עד
שתקלוט בקצב שלך.
אני הוא לוציפר, מלך השאול, המלאך הסורר, הלל בן שחר, אדון
האופל, מפיסטופלס, שטן, אשמדאי, בעל זבוב.
אבל אתה יכול לקרוא לי... בוב.
אני פה כדי לבחון את הקרקע לקראת יום הדין. עשיתם עבודה קלה
בשבילי, אני מוכרח לציין. אבל ההוא, לאאאאאאאא. 'תן להם זמן
לשנות את דרכיהם', הוא אומר לי. אחרי הירושימה הוא אומר לי
'אבל הם דרשו את זה, זה לא אומר כלום'. אני צריך לשבת על התחת
ולחכות עד שאתם תמציאו את הקובייה ההונגרית בשביל שהוא ישתכנע?
באמת... כנראה שבאמת הוא ברא אתכם בצלמו, הוא מטומטם בדיוק
כמוכם. בכל אופן, אני פה בשביל ההכנות האחרונות לקראת בואם של
ארבעת פרשי האפוקליפסה, הם היו צריכים כבר לגמור למלא דלק עד
עכשיו. אחרי שאתם תתאיידו לכם אני-"
חשבתי שאולי נכנסתי אתמול בלילה לבית הלא נכון, אבל מבט חטוף
אל הכיור שעלה על גדותיו עם צלחות המהווות בית לתרביות
מיקרוביולוגיות שהאשה טוענת שמבשרות את בוא המגפה הבאה שכנעו
אותי שאני בבית שלי.
ניסיתי לחשוב על משהו להגיד בתגובה לאדם זר עם חליפה לבנה
מגוהצת היושב במטבח שלך ועושה קפה בטלקינזיס ואז אומר לך שהוא
השטן שבא בשביל יום הדין, אבל כל מה שיכולתי להוציא מהפה היה
-
"בוב?"...
"כן, בוב. אתה מטומטם וגם חירש? איפה הייתי... אה, כן. אחרי
שאתם תתאיידו אני אבנה לי פה עוד מפלס ו-"
הוא הפסיק לפתע והסתכל על השעון שלו.
"לעזאזל, אין זמן. בוא."
בוב השאיר את המקטרת על השולחן בעוד הוא רץ לכיוון הדלת, אבל
זו לא איחרה להעיף את עצמה לכיוון הדלת הישר אל ידו.
"אתה בא, טמבל?"
"לאן?" שאלתי במחשבה שזה דבר שבשגרה המובן מאליו שזר עם כוחות
טלקינטיים המתיימר להיות השטן קורא לך לבוא איתו למקום לא
ידוע, ורק אי הוודאות לגבי מחוז חפצו הוא האלמנט הטורדני היחיד
במצב כזה.
מה שסקרן אותי הוא האם הוא בא עם ואן חלוד בלי חלונות וגרפיטי
על הדלתות. הבלחתי מבט חטוף לחלון המטבח. לא היה ואן אבל היה
אופנוע עתיק עם תא לנוסע שני, מהישנים האלה שרואים בסרטים על
נאצים שלובשים מעילי עור ומשקפי רוח עבים שבטוח לא מנעו
מבריונים בבית ספר להטביל את ראשיהם הבלונדינים תכולי העיניים
באסלה.
אולי סוף סוף אזכה לראות האם האפוקליפסה היא כמו שסבתא שלי
תיארה אותה אחרי שתפסה אותי מאונן בשירותים כשהייתי בן אחת
עשרה.
זה היה רק אחרי שטרקתי את הדלת ששמתי לב שאני לבוש רק בטרנינג
ישן עם חור במותן. קצת התעצבנתי שלא הקדשתי יותר זמן ללבוש
נאות. יום הדין בכל זאת, אירוע של פעם באנושות.

בוב עלה על האופנוע ואני הצטופפתי בתא הקטן.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"יש לנו דדליין, אנחנו צריכים לבדוק אילו מקומות צריכים יותר
תשומת לב לפני שגוג ומגוג יבוא לגגג ולמגג". הוא הדליק את
המנוע עם מפתח שהיה צמוד למחזיק מפתחות בצורת דימוי קריקטורי
של שטן וחייך חיוך מרוצה מזוית הפה כאילו עכשיו אמר לבריון
כפול מגודלו לאן לדחוף את האיומים שלו והלה פרץ בבכי.
המחשבה על השטן מתבדח עם משחקי מילים עשתה לי בחילה.
המנוע החלוד קרטע וקרקש ופלט עשן שחור שאפף אותי והרגשתי אותו
נכנס לריאותיי.
"תגיד, בוב-" השתעלתי. "תגיד, בוב. למה אתה צריך אותי בשביל כל
זה?"
בוב סחט את המשנק והתחלנו לנסוע לקול פיצוצים מצינור הפליטה
שסביר להניח שהפריעו את מנוחת השכנים, מטרד פעוט לנוכח מה שבוב
תיאר כקץ הקיום העתיד לבוא.
"היית מעולף על סף הכניסה לבית שלך בתוך שלולית יבשה ודביקה של
קיא, אשתך בגדה בך ועומדת לתבוע אותך על כל מה שיש לך וגם מה
שאין לך, פוטרת מהעבודה, אין לך כסף לחשמל, אתה תאבד את הבית
וההורים ינשלו אותך. אתה תהנה מזה בדיוק כמוני".
הוא הוציא את המקטרת מכיס מכנסיו, הסתכל בתוכה וזרק אותה וזרק
אותה מעבר לכתפו באנחה.
באיזשהו מקום הוא צדק.
"רגע, מה זה היה עם אשתי, העבודה, הבית, כל אלה?"
הוא חיטט בכיס הפנימי של חליפתו הלבנה, הוציא מעטפה חתומה
ברשלנות וזרק אותה לחיקי. פתחתי אותה והוצאתי חמש תמונות של
אשתי והבוס שלי מזדיינים על השולחן שלו שנראו כאילו צולמו
במצלמת האבטחה, הודעה על התראת שבועיים מפיטורין, זימון
להתייצב אצל עורך דין להערכת ממון, ומכתב ארוך שלא הייתה לי
סבלנות לקרוא, אבל מסריקה חטופה קלטתי בסופו את המילים 'כפוי
טובה', 'תשכח', 'ירושה', 'תישרף בגיהנום' ו-'באהבה - אמא
ואבא.'
קרעתי לחתיכות את כל הניירות והתמונות ונתתי להן להתעופף
ברוח.
"זה יותר כיף שיש לך עם מי לחלוק את סוף האנושות", אמר בוב
בחיוך ובטון רך ומאוד לא טיפוסי וניקה לכלוך מחליפתו. "כמו
לצפות בקרב איגרוף עצבני, זה לא אותו דבר בלי החבר'ה ועם
חטיפים ובירה". באומרו זאת הרגשתי משהו לרגלי בתוך התא. שלחתי
את היד פנימה ומיששתי חפץ קר ורטוב עם הרגשה מתכתית מוכרת
שמילאה אותי בהקלה. הייניקן.
"תוציא לי גם אחת, הא?"
הושטתי לו עוד פחית שהופיעה לרגליי. הוא העיף את לשונית המתכת
לכיווני בנגיעה עם האגודל ולקח לגימה ארוכה. עשיתי כמוהו.
"בוב?"
הוא לא ענה, רק רטן ושרבב קיסם בין שיניו.
"למה אתה עושה את כל זה?" הוא בהה בי לכמה שניות, השיב את מבטו
לכביש ונאנח.
"העולם הזה ניתן לכם במתנה ואתם חרבנתם עליו. ניתנה לכם מתנת
הבינה האנושית הנעלה על זו של שאר בעלי החיים, נכס שיכולתם
להשתמש בו כדי לעשות טוב בעולם, ובמקום זה אתם רוצחים אחד השני
כדי להוכיח למי יש זין גדול יותר. ניתנו לכם הכלים להתעלות מעל
הטבע הפרימיטיבי שלכם, אבולוציה של עשרות אלפי שנים של קדמה
אנושית שמתוכה רק מאה שנים לקח לכם להעיף את עצמכם חזרה אל
המערות. אתם לא רצויים כאן יותר, הגיע הזמן שתפנו את מקומכם
לצורת חיים נעלה יותר שתלמד מהלקחים שאתם טיפשים ואנוכיים מדי
להפנים. אף אחד לא יבכה עליכם."
הוא ירק את הקיסם עליי. לא הייתה לי תגובה הולמת.

עצרנו ברמזור אדום בצומת. הוא הסתכל על השעון ונראה עצבני. נהג
בריוני ומגודל שהיה בנתיב לידנו צעק משהו בגנות הגרוטאה העתיקה
שבה נסענו וצחק. בוב לא נראה מרוצה מהעניין. הוא בהה בו לשניה
ופתאום הטנדר בו ישב הניסוי הכושל בהכלאה בין אורנגאוטן לטרול
קפץ בקול פיצוץ אדיר אל האוויר. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו
מתרחק עד שלא היה אלא נקודה שחורה בשמיים. הפנתי את מבטי לבוב
עם פה פעור. בארשת שלווה הוא הוציא מכיס מכנסיו מקטרת אותה שם
בפיו, החזיק גפרור מול עיניו, הקיש באצבעו והגפרור נדלק. הוא
טמן את הגפרור במקטרת למספר שניות בעודו יונק מהפיה עד שהוציאה
עשן לבן סמיך והעיף את הגפרור אל שלולית השמן על הכביש במקום
שבו עד לפני עשרים שניות עמד טנדר עם נהג חצוף.
לפני שהספקתי להסתכל שוב למעלה לראות אם לפחות כח המשיכה נשאר
כפי שהיה בעיני המציאות של השעה האחרונה, היא נחתה ברעש אדיר
במרכז הצומת לפנינו והעיפה מספר מכוניות לכל עבר מעוצמת ההדף.
בוב עקף כמה מכוניות שהיו לפנינו והמשיך בנסיעה בתוך העשן
האפור שעלה מהצומת בעודי מכסה את הפנים. כשפקחתי את עיניי
והסתכלתי לאחור, ראיתי שאנחנו במרחק סביר מהצומת והצלחתי
להבחין במכתש מעשן וצמיגים אקראיים מתגלגלים לתוכו.
אחרי כשלוש דקות הגענו למרכז העיר, חולפים על פני שני
אמבולנסים עם סירנות פועלות שנסעו לכיוון המכתש מאחורינו.
בוב החנה את האופנוע בחניית נכים וניקה פיח מחליפתו הלבנה.
אני, לעומת זאת, מצאתי שן מדממת על המכנסיים שלי, אותה זרקתי
מעליי בגועל.
את הבניין הרקוב והמוזנח מולו עצרנו עיטר שלט שהסגיר את טיבו
של העסק בקומה הפונה לרחוב ככזה שאליו אנשים ממוסדים בעלי מוסר
והרגלי מין בריאים לא יכתתו רגליהם אפילו בזמנים הקשים ביותר.
בוב אמר לי לחכות באופנוע ולקח שאיפה מהמקטרת.
ספרתי חמישה אמבולנסים עד שהוא יצא, רשם משהו בפנקס קטן ובעט
בצמיג שעצר את גלגולו בנגיעה קלה ברגלו.
"יש לנו עוד כמה תחנות", הוא אמר בעודו עולה על האופנוע ומתניע
אותו.

עשינו כמה פניות והגענו לבניין משרדים גדול ומפואר. גם פה
חנינו בחניית נכים. בוב ירד ובלי להגיד כלום נכנס לבניין.
הבנתי את הרמז ונשארתי. הפעם זה לקח קצת יותר זמן. הוא חזר עם
הבעה מרוצה על פניו.
התהליך הזה חזר על עצמו במהלך השעתיים שעקבו במספר התחנות בהן
עצרנו שאת חלקן זיהיתי כבאר, בתי תפילה שונים, משרדי הייטק
ועוד כמה בנייני משרדים שלא עמדתי על טיבם, אבל מחלונותיהם של
כולם בלי יוצא מן הכלל  עשרות אנשים קפצו אל מותם בזעקות כחצי
דקה לפני שבוב יצא אל הרחוב רושם בפנקס.
אחרי מה שהתברר כתחנה האחרונה שלנו, בוב ניגש לטלפון ציבורי
בפינת הרחוב לתוכו שלשל מטבע שהוציא מכיסו. הוא דיבר כדקה וחצי
והסתכל השעון שלו מדי כמה שניות ואז לשמיים. ההמולה והפניקה
ששררו סביבנו מנעה ממני להבין מה הוא אמר או עם מי דיבר. הוא
חצה את הכביש לכיוון האופנוע בו ישבתי ונשען על עמוד חשמל לידי
עם ידיו בכיסים.
"אתה מרגיש את הפרפרים, ילד?" הוא אמר בחיוך.
פרפרים לא תיארו את מה שהרגשתי באותו רגע, זו הייתה בחילה.
בוב נראה מרוצה. הוא הסתכל לשמיים ולא אמר מילה למשך עשר דקות,
מפנה לכיווני אצבע זקופה במחווה של השתקה בכל פעם שניסיתי
לשאול אותו למה הוא מחכה. שנינו בהינו מעלה לקול סירנות וזעקות
אימה, הוא בציפייה ואני אני בתימהון.
הרחוב החשיך פתאום כאילו גוף גדול הסתיר את השמש. מעבר לגורדי
השחקים הזדחל לו ענן עבה ומבשר רעות. זה לא היה ענן גשם רגיל,
הוא היה שחור. הוא התפשט במהרה והסתיר את השמיים עד האופק. בוב
המשיך להסתכל למעלה כמו ילד קטן שרואה סוכריות נופלות מהשמיים
עם הבעה בהתאם.
"זה מתחיל, ילד, זה מתחיל!"

מה שהרגשתי היה ערבוב של ריגוש, חרדה ויראה, לא הרגשתי דבר כזה
מעולם. מתוך הענן נשלחו ברקים שפגעו בגורדי שחקים וגני משחקים
כאחד, ואלה התפוצצו והתעטפו בלהבות שהגיעו לגובה קווי חשמל
שנגדעו ונשמטו לאדמה, צורבים כל מה שבדרכם. אלה לא היו ברקים
אקראיים, אלה היו ברקים מחושבים שנדמה היה שיש להם תודעה
אנושית. חלק מהברקים פגעו בבניינים שעלו בלהבות, וכשאנשים
שנכלאו בפנים קפצו מהחלונות, ברקים נוספים ירדו ונישקו אותם
כשהם צונחים באוויר, הורגים אותם לפני שהם מוטחים על האדמה
גושים מפוחמים.  
משרמזורים כשלו באכיפת אשליה של סדר, מכוניות התנגשו בתוך
ההמולה ובעליהן יצאו והלמו אגרופים אחד בשני, מתעלמים מהכאוס
סביבם רק בשביל ההזדמנות האחרונה לספק יצרים מודחקים ששיעורי
הציביליזציה האנושית לימדו אותם להדחיק- אשליה שכעת לא נראה
שנותר טעם לשמר.
ההתמוססות המיידית של כל אמות המוסר הקשורות בניהול ציביליזציה
אנושית והחוזים החברתיים המאגדים אותה כפי שנוסחו ושוכללו
לאורך אלפיים שנות תבונה מערבית- התבטאה, כדוגמת הנהגים שחבטו
אחד בשני לכדי עיסות מדממות, גם בתצוגות הופכות קרביים של זרים
לכאורה מקיימים יחסי מין אלימים מלווים בגניחות ובכי המתחרים
בקולניותם- בחלונות ראווה, על שולחנות בתי קפה, סמטאות רחוב
ואפילו בעירום מלא על המדרכה בדרכם של ההמונים שנסו על נפשם.
לא נראה ששלוותם של אותם הנמלטים הייתה מוטרדת לנוכח המחזה
המביש לרגליהם של שחרור מוחצן ורצוני מכבלי מוסר מערבי, כנראה
לאור המחשבה המובנת שחשיבותו של קץ האנושות במובן הפילוסופי
מתגמדת לנוכחותו של זה במובן המילולי. חלק מזוגות הנאהבים בעל
כורחם היו קרוב לוודאי בני זוג במובן המוכר עד רגע לפני כן
שנתקפו בדחף הדוניסטי לפריקת יצרים ומאגרי הפרשות, אבל אפשר
היה להבחין במספר תצוגות אקראיות של אותם הדחפים עם דרגות
משתנות של הסכמה בין זרים לכאורה.
מסעות ביזה המוניים של חנויות תכשיטים, בגדים ואלקטרוניקה-
מחזה שעובדת קצו המתקרב של כל הקיום החומרי תמלא כל אדם המסתכל
מהצד בתמיהה למראיתו- גם הן היו מחזה נפוץ באותה שעה של
התפוררות המארג החברתי האנושי. אבל אלו תהיות שלא היו מעניינם
של אף אחד מהמשתתפים לשקוע בהן בשעת כושר לסיפוק מיידי, וכנראה
האחרון שבהם.

בוב המשיך לצפות במתרחש בפליאה ונדמה לי שראיתי דמעה זולגת
מזווית עינו.
"אתה יודע מי אני מת שיתפוצץ ראשון?", צעק בוב בחיוך בתוך הרעש
וההמולה ועצם את עיניו כדי להתענג על הרגע.
"בונו!"
נאלצתי להסכים איתו.
הענן השחור הסמיך התפזר וגילה שמיים אדומים כדם והאדמה מתחתנו
התחילה לרעוד למה שנשמע כמו כל מכונות התעשייה הכבדה בעולם
שהופעלו באותה דקה ובאותו מיקום. הרעש שהגיע מתחתנו היה עמום
בהתחלה והתגבר במהרה לדרגה מחרישת אוזניים, עד שהסדקים שנפערו
על האספלט במרחק מה לפני שעכשיו התחיל לנוע בתנועת גלים החליפו
את מקומו כסיבה שבגללה התחוור לי שהייתי צריך לצאת מהבית עם
זוג טרנינג להחלפה.  

"הם באים, ילד!"
בוב עדיין נראה מרוצה מהתגלגלות הדברים.
בשלב הזה עירוב התחושות פינה את מקומו לתחושה יחידה וברורה של
פחד. רציתי להתכרבל לכדור בחיקה של אמא ולהתעור. הלב שלי דפק
כמו בוכנה והרגשתי איך הוא עוד שניה מתפוצץ מרוב אדרנלין.
קפאתי על מקומי, לא יכולתי לזוז. התאבנתי בתוך התא הקטן, חסר
אונים למראה יום הדין וקץ הקיום.
מבעד לסדקים פרצו בשאגה אדירה ארבע צלליות שדהרו אל השמיים
האדומים, מעיפות אחריהן שברי אדמה ואספלט בגודל של בית דו
קומתי וצינורות ביוב שהוטחו לכל עבר. הדמויות עצרו באוויר
במרחק מהאדמה וכעת ניתן היה לראות שאלה היו ברנשים מגודלים
רכובים על אופנועי הארלי דיווידסון עם אגזוז משולש. הם היו
מזוקנים, לבושים במעילי עור, ג'ינס, מגפיים עצומים, בעלי שיער
ארוך, זקנים ועיניים אדומות ורושפות שאפשר היה להבחין בהן דרך
סדק בקיר במחוז השכן. הרעש האדיר היה מחריש אוזניים. לרוכב אחד
היתה שרשרת ברזל אימתנית, לרוכב השני רובה ציד, לשלישי מטול
רימונים ולרביעי פטיש ענק. הם שאגו ונסעו בשאון לכל עבר,
משאירים אחריהם שובל בוער של מוות, הרס ועיי חורבות. את צעקות
הנספים אפשר היה לשמוע לקילומטרים. בוב נראה על סף דמעות אושר.
אני הייתי על סף דמעות בכי.
בתוך כל ההמולה שהרגישה כמו נצח יכולתי לשמוע את הטלפון
הציבורי מצלצל, וגם בוב שנראה מאוד מופתע. הוא פילס את דרכו
בין כמה גופות מבותרות והתכופף בדיוק בזמן כדי להתחמק ממכונית
שעפה מעל ראשו.
הוא הצמיד את השפופרת לאוזנו ונראה מאוד מרוכז למשך דקה. היות
וכמעט ולא נותרו אנשים חיים וזועקים ברחוב סביבנו, הצלחתי
להבחין בכמה מילים.
"אבל... כן, אבל-... אבל אתה לא יכול, אני כבר-"
ארשת מאוכזבת נרשמה על פניו, וכשזו התחלפה בכעס הוא כיווץ את
פניו וטרק את השפופרת בחמת זעם. הטלפון נשבר מעוצמת הטריקה
ועשרות מטבעות נפלטו מתוכו והתגלגלו לכל הכיוונים עד שנמסו
והותכו למדרכה מלהט אש הגיהנום שאפפה אותנו.
הוא חרק את שיניו, שמט את ראשו והעביר את ידו בשיערותיו כאילו
במאמץ לתלוש אותן.

מהבור בכביש ממנו יצאו האופנועים הציץ ראש קירח וממושקף ונעלם
שוב. יד שמנמנה זרקה מזוודה חומה על שולי הבור ואז שתי ידיים
שמנמנות מחוברות לדמות קטנה ניסו לטפס החוצה בהתאמצות יתרה.
האיש נראה אדיש לחלוטין לכל מה שקורה סביבו ורק התאמץ
בגמלוניות להרים את עצמו מהבור, נאנק ומתנשף.
משהצליח להרים את עצמו אל האספלט, הוא השתטח ליד המזוודה שלו
עם ידיו פרושות לצדדים והתנשף בכבדות. הוא היה גוץ נמוך עם
חליפה אפורה ועניבה שממש לא הלמה אותו. הוא לבסוף קם על רגליו,
החליק את ידו על צידי ראשו, איפה שעוד נשארו שערות שחורות
והתכופף להרים את המזוודה, דבר שמנע מסלע בטון שעף מעל ראשו
במהירות של מאה ועשרים קילומטרים בשעה להפוך את פרצופו לעיסה
של בשר ועצמות קטנות כתושות. הוא נאנח והסתכל סביבו במבט נרגז.
משהבחין בבוב הוא הלך אליו בצעדים גדולים וגמלוניים, ידיו
מתעופפות לצידיו והמזוודה שהחזיק חובטת בצד גופו. בוב הסתכל
עליו באגרופים קפוצים וניסה להרוג אותו במבטו. שאגת ארבעה
אגזוזים משולשים רועמים שהתאספו מעלינו כדי להפנות את חמתם אל
הבניינים הסובבים מנעו ממני להבין על מה שני הגברים צעקו.
הבדלי הגובה בין שניהם היה מאוד גדול. האיש הנמוך שנראה כמו
פקיד מס בחברה בה המדיניות בנוגע לרשמיות העניבות מתירנית למדי
הסתכל למעלה כל זמן הויכוח. מדי דקה שמט את ראשו ושפשף את
עורפו בזמן שבוב צעק עליו, ואז הרים ראשו שוב בשביל לצעוק
בחזרה. הגוץ היה מאוד תזזיתי בלהט הויכוח, כל גופו קפץ
בעוויתות עם כל מילה שצעק. מדי פעם הוא הצמיד בחוזקה את אצבעו
לבטנו של בוב וזה הסתכל עליה בגועל ואז על הגוץ במבט של 'תזיז
אותה או שאתה מאבד אותה'.
בוב הסתכל על פקיד המס כמו על ג'וק גדול ומכוער שמקלל אותך,
עושה תנועות מגונות ומפרט את מעשה המשגל שלו עם קרובת משפחה
כלשהי, מלווה בעזר חזותי של מחוות חדירה עם שתי רגליים דקות
ושעירות ודחיפות אגן.
אם לג'וקים היו אצבעות היה להם יותר קל להעביר את הרעיון באופן
ויזואלי. גם אגן היה עוזר.
בלהט הויכוח בוב התכופף אל האיש, צעק משהו במלוא ריאותיו עד
שווריד סגול ויפיפה פעם בצווארו. אני אומר לכם, זה הווריד הכי
יפה שראיתם בחיים שלכם. הוא קפץ את אגרופיו ובעט בעוצמה את
המזוודה מידו של האיש בעל החיסרון האנכי שכמעט עף יחד איתה.
פניו של הגוץ האדימו עוד יותר בכעס. הוא רטן והלך להרים את
המזוודה אותה החזיק צמוד לחזהו בזמן שהוא צועד חזרה למיקומו של
בוב וממשיך בצעקותיו. הוא שינה את כיוון הליכתו, נעמד ליד הבור
לשאול ופתח את המזוודה. עשרות ניירות התעופפו לכל עבר, חלקם
נחרכו לאפר באוויר וחלקם נצמדו לפרצופו. הוא העיף אותם בכעס
והוציא מהמזוודה חפץ קטן שאחרי כיווץ קל של העיניים זיהיתי
כמשרוקית. הוא הכניס את המשרוקית לפיו ונשף במלוא ריאותיו.
צליל השריקה לא היה מרשים במיוחד. היה לה צליל של משרוקית שאתה
מוצא בקופסת דגני בוקר.

הרוכב שאחז בפטיש סובב ראשו לכיוון ממנו באה השריקה, הטיח את
הפטיש בצד הבניין לידו הוא ריחף במכה שהעיפה את כל הקומה בה
חבט הישר מצידו השני של הבניין. הקומה מעליה שעד לפני כן הייתה
דורשת עוד מספר שניות למעלית של הבניין להגיע אליה תפסה את
מקומה של זו שהוטחה לאוויר החיצוני רגע לפני שהבניין כולו קרס
עד ליסודות. הרוכב הכניס אמה ואגודל אל פיו ושחרר שריקה
אימתנית שניפצה את חלונות כל הבניינים בסביבתו שלא הספיק
למוטט, מה שהביא את הפקיד הגוץ על האדמה להסתכל על המשרוקית
שלו במבוכה ולנער מעליו שברי זכוכית זעירים. ארבעת רוכבי
האפוקליפסה הפסיקו את מלאכתם וצללו יחדיו בתיאום מושלם לקול
שאגת מנועים אל תוך הבור ממנו הגיחו, משאירים מאחוריהם תמרות
עשן והדהוד מרוחק של קרקוש מתכתי של שרשרת ברזל בדפנות הבור
המוביל לבטן האדמה.

ההרס נחלש בהדרגה. האש ששלטה בכל כבתה, הרעמים חדלו, המטאורים
הפסיקו ליפול, העשן התפזר, ולא הרבה זמן אחר כך הצבע האדום
כאילו נזל מהשמיים וגילה צבע תכלת בהיר ושטוף שמש.
השקט ששרר היה שקט מסמר שערות שמרגישים רק אחרי אסון בסדר גודל
שכזה. במרחק נשמעו יבבות חרישיות, סלעים אחרונים נפרדים
מהריסות בניינים ומכוניות אחרונות מוטחות מהאוויר על האדמה
ברעש מתכתי שהדהד בשקט מקפיא הדם. בתוך הרגיעה וההלם הגוץ הקטן
נראה רץ לכל עבר, מרים את כל הדפים שלא נחרכו שהצליח לתפוס.
הוא קפץ במקומו, מנסה לתפוס כמה ניירות שהתעופפו מעליו אבל
ויתר באנחת ייאוש. הוא תחב את הניירות שתפס בתוך המזוודה וטרק
אותה ברוגז עם קצוות נייר מבצבצים מהדפנות. הוא צעד לכיוון
הבור באספלט שדפנותיו עוד העלו עשן מהיציאה הדרמטית של רוכבי
האפוקליפסה וכמעט מעד על פלג גוף תחתון של ברנש חסר מזל. הוא
ניגב זיעה ממצחו, נפנף אצבעו לכיוון בוב וירד אל הבור באותו
אופן גמלוני בו יצא ממנו, נאנק ומשתעל מהעשן, עד שנעלם מן
העין.
לאחר שהצלחתי לשחרר את עצמי מההלם, מצאתי את בוב יושב על
המדרכה ליד הטלפון הציבורי השבור, טומן ראשו בידיו. אחרי מאמץ
קל לצאת מהתא של האופנוע רצתי אליו, מועד על כמה אבנים.
"בוב, מה לעזאזל קרה עכשיו?!"
"ביורוקרטיה, ילד, זה מה שקרה עכשיו", הוא אמר בקול חלוש מתוך
ידיו, נשמע כמעט בוכה.
"מה?"
"עזוב, ילד, אתה לא תבין. אם אתה חושב שעושים לך את המוות פה
שאתה צריך לעמוד בתור שעות ולהתמודד עם פקידים מטומטמים שלא
יודעים את העבודה שלהם בשביל לקבל חותמת מסכנה, אתה לעולם לא
תבין מה קורה אצלנו." הוא שפשף את עיניו ושמט את ידיו לצידי
גופו, ראשו מורכן. "חיכיתי ליום הזה אלפי שנים..."
הוא ליקק את אגודלו וניסה מבעד לייאוש המופגן לשפשף כתם דם
שגילה על חליפתו הלבנה אך נראה שויתר וחזר להביט בשמיים
הכחולים הבהירים עם לסת שמוטה. הוא חזר לטמון את ראשו בידיו.
"חשבתי שהוא עומד מאחוריי בעניין... חשבתי שהיה לנו הסכם...
הוא יותר מכולם צריך להבין אותי"... הוא החליק את ידיו בצידי
הראש עד שנגעו בעורפו.
"גם כן שטן... היתה לו הזדמנות לממש את המוניטין שלו והוא
השתפן לי"... קולו היה חנוק וצרוד.
"הוא? כלומר... אתה לא-" גמגמתי.
מבט הבוז שבוב שלח לעברי היתה הוכחה לכך שהוא יודע לזהות שאלה
מטומטמת כשהוא נשאל אחת כזו.
"זה מדהים, ילד, אתה בטח בלש או משהו כזה", הסרקזם שבקע מקולו
יכול היה לגרום לקקטוס לנבול ולהתפורר בשתי שניות.
הוא קם מהמדרכה בעצלתיים, שפשף את פניו והסתכל עליי בפנים
אדומות. הוא נראה כאילו עבר עליו יום קשה.
"לך הביתה, ילד. מישהו כבר ידאג לנקות את הבלגאן..." הוא אמר
לאחר שכחכח בגרונו בקול שמנסה להיות אסרטיבי אבל נשמע כמו ילד
חבול שמנסה ללא הצלחה להוכיח לחברים שלו שהוא גיבור ולא באמת
בכה אחרי שנפל מעץ, למרות שכולם ראו אותו מייבב.
"אני עוד אחזור... זו סתם היתה מהמורה בדרך... אל תטעה".
גמגמתי משהו לא ברור בגמלוניות ואחרי שבלעתי רוק חייכתי וסבתי
על עקבותיי.  לא בדיוק יודע לאן התכוונתי ללכת, או אם יש טעם
לחשוב על מקום ללכת אליו.
בעודי מתרחק שמעתי את רגליו של בוב נגררות על החצץ שהצטבר
סביבו ואותו מסנן קללות חרישיות.
התגעגעתי לאש ולגופרית עם המחשבה שעכשיו החיים נמשכים. עלתה
במוחי התמונה של חסר הבית הקבצן על הספסל בפארק, שותה יין זול
בתוך שקית נייר ומספר לעוברים ושבים שהוא הקייזר. ניסיתי
לדמיין את עצמי יושב איתו על אותו ספסל, לבוש בבגדים מטונפים
ואת שנינו רבים על היין ומתווכחים על מי מאיתנו המציא את
הפניצילין.
תזכורת לעצמי לקנות יין זול.
"אתה יכול לקחת את הגרוטאה!" שמעתי את בוב צועק. "אני לא אצטרך
אותה. פעם הבאה שאני אבוא, אבוא בסטייל!".
עצרתי לכמה שניות והבטתי הצידה על האופנוע. ניגשתי אליו,
התיישבתי והתנעתי את המנוע שקרקש ופלט עשן שחור. כשהתרחקתי
יכולתי לשמוע מאחורי את בוב צועק ובועט בערימת אבנים. פילסתי
דרך בין הגופות אל איפה שהבית עמד או לא עמד על תילו.
הוא לא עמד.
ירדתי מהאופנוע בלי לכבות את המנוע ונתתי לו ליפול על צדו.
הסתכלתי מסביב.
מעניין אם הבר עדיין עומד, בא לי וויסקי...