היא שמה את ישו בפה. היא תמיד שמה אותו בפה כשהיא עצבנית אחר
כך היא מזיזה אותו מצד לצד, מחככת את התליון עם השרשרת, מצד
לצד, מותחת את הצוואר כלפי מעלה, מברישה את ישו עשוי זהב טהור
מאוזן ימין לאוזן שמאל ולבסוף מניחה אותו בתוך המחשוף שדיים
קטנים שנתמכים יפה מאוד בעזרת חזית פוש-אפ ורדרדה. ישו הצלוב
והמעונה נח בין גבעות סקנדינבים לחים, מנוחת עולמים של קדושים
מעונים.  

מה עושה ברבי כזו במכונית שלי אני שואל את עצמי. המד דלק מראה
על חצי מיכל ועוד שעתיים בערך השמש תשקע. אני מקווה שעד אז
נתקל באיזה מוטל לא איכפת לי איזה, העיקר שיהיה בו חדר מטונף
אחד פנוי. כאן זה לא בעיה לדעת אם יש חדרים במוטל או לא. זה
כתוב באורות ניאון גדולים מתחת לשם המלון שבדרך כלל כתוב בדפוס
מואר.
אם האורות המעוגלים דלוקים, אתה יודע שאין לך מה לחפש פה ופשוט
ממשיך הלאה, בלי לצאת לבדוק, להתחנן.

צא לדרך ג'ק ואל תחזור יותר יותר יותר.
צא לדרך ג'ק ואל תחזור יותר.

אלפיים דולר. זה כסף נזיל. כסף נוזל. כסף רטוב וחלקלק. כסף
שמטפטף בקצב אחיד ומהיר. אחרי שהכסף הזה ילך אני לא יודע מה
אני יעשה. אני גם לא יודע אם היא תישאר. היא בטח לא. אני משתדל
לשמור על המצב של המכונית אולי בסוף אני אצליח לגרד ממנה איזה
חמש מאות דולר.
היא צ'כית או סקנדינבית או אבא מכאן ואמא משם אני לא הבנתי
בדיוק. היא משתדלת לדבר אנגלית מאוד ברורה, כמו שלימדו אותה
בבית הספר אבל זה יוצא לה מסורבל. אנגלית לומדים מהטלויזיה לא
ממורים טחובים. חוץ מזה קשה לי להתרכז במה שהיא אומרת כשהיא
מזיזה את השפתיים שלה, הן תמיד בצבע אדום-אפרסק. היא מדגישה כל
הברה. אלוהים אפשר לגמור מזה.. הבחורה הזו יכולה להיות כוכבת
פורנו ברגע. אני לא כל כך מבין בעסקים האלה, אבל אני בטוח
שבובות כמוה נחטפות שם מכל שדירה מחורבנת ישר לבין הרגליים של
מפיק מפוקפק, שאחרי אודישן רטוב יעשה ממנה כוכבת גדולה.
בטח היא תוכל לשחק בסרטים כמו "גבינה סקנדינבית", באנגלית זה
נשמע יותר טוב, או אולי לא, אולי זה שם מתוחכם מדי לכל החרמנים
האלה שרק רוצים להשפריץ מול המסך.

"מה קרה מותק?" אני שואל אותה, מסיט את הראש מהכביש שלא נגמר
ומביט אליה, נותן לטיפה עדינה על לחיי הפורצלן שלה.
"אוהו...שום דבר" היא נאנחת ומשעינה את הראש על החלון.
אני ממשיך ללטף לה קצת את האוזן והצוואר והיא פולטת אנחה קטנה
של חתלתולה גרגרנית.
אל תתאהב אני אומר לעצמי.היא רק נהנת מהנסיעה. תוך שבוע היא
נעלמת, בטח גם עם כל שארית הכסף.

השמים מחליפים לכחול כהה וצלול. כוכבים כסופים צצים משום מקום
ומאירים את השמים.  אי אפשר שלא להביט בהם קצת ולהרגיש קצת
אבוד אך עם זאת שלו. עכשיו זה ברור לי למה האמריקאים שמים כל
כך הרבה כוכבים בדגל שלהם. יש בהם נחמה.

לפי המפה אין לי מושג קלוש איפה אנחנו, איבדתי את הדרך מזמן,
כמובן שלא אמרתי ללוקה את זה. אני נוהג כאילו כבר עשיתי את
הדרך הזאת אלף פעם, כאילו אני יודע בדיוק מה אני עושה. המיכל
על רבע.

קוראים לה לוקה,לא כמו זו בשיר אלא עם סגול מתחת לקוף .זה לא
השם המלא שלה אבל אני לא מצליח לבטא אותו. אז בחרתי משהו דומה.
כשהיא אמרה לי את שמה היא הייתה צריכה לחזור עליו כמה פעמים
ולאט רק בשביל שאני אבין מה היא לכל הרוחות אומרת. בסוף הצלחתי
להגיד אותו אבל לא ממש זכרתי איך מבטאים אותו וכל פעם שניסית
להגיד אותו הסתבכתי. "מה הפירוש שלו?" שאלתי אותה, מתוך מחשבה
שאם היא תגיד לי מה המשמעות שלו יהיה לי יותר קל לזכור אותו.
"אין לו משמעות" היא אמרה.
"אין שום משמעות?"
"לא" היא אמרה כאילו זה מובן מאליו. כנראה שלבובות פורצלן
נותנים שמות בלי משמעות. שם בלי סיבה, רק עם תירוץ. אני לא
חושב שהכרתי מישהו לפני זה שלא הייתה משמעות כלשהי לשם שלו.
תמיד היה פירוש כלשהו, מטופש ככל שיהיה.
זה היה קצת מוזר בשבילי שם בלי משמעות, במיוחד כשאתה בא מארץ
שאין שם שאין לו משמעות כלשהי. ארץ בה כל אחד הוא עץ או פרח או
תנ"ך או זיכרון מהלך.
אני חושב על כל האינדיאנים שפעם כל מה שהיה כאן היה שלהם. עד
שבאו האלו בשם אלו ושחטו אותם או נתנו להם חרוזים בעד אדמות.
ארף החופשיים שנבנתה על דם האדומים. מנהיגת העולם החופשי
ששומרת את העולם כולו ברצועת ברזל כבדה.

למרות שאחנו באמצע המדבר הרחק מכל דבר אנושי עדיין קולטים פה
רדיו לא רע בכלל. הוא מנגן מנגינה אקוסטית בסגנון פולק קאנטרי.
 שיר עצוב של זמר עם קול גבוה, כובע בוקרים ואבזם נוצץ וגדול.

שיר ממדינה שבה גבר צריך להיות גבר אבל אם יש לו כובע בוקרים
וגיטרה הוא יכול לבכות כמה שמתחשק לו. אפילו בכזה שיתן תחרות
רצינית ליללת תן בודד.
"אני עייפה" היא אומרת ומניחה את הראש שלה על הירך שלי. אני
מלטף את השיער המשי הזהוב שלה כאילו הייתה ילדה קטנה. במכנסיים
מתחילה לצמוח לי זיקפה. אני מסתכל עליה עוצמת עיניים ומנסה
להירדם. האף שלה כמעט נוגע בקצה הזין שלי.
"אנחנו עוד מעט מגיעים" אני עונה.
מחוג מד הדלק נשען על הקו האדום.

העיניים שלי מתאמצות להביט לתוך החושך. סביבי מרחבים אינסופיים
ושחורים. זהו שטח ההפקר לשיחים מתגלגלים ששייכים למערב הפרוע.
לסרט ספגטי שמנוני. הטוב והרע נפגשים בצהרי היום לדו קרב.
השולף המהיר ביותר.כדור כסוף אחד מול השני. משחקי עופרת שבסופם
רק אחד ישאר עומד.
השמש בוערת, הם מביטים אחד בשני בבוז ממוצמץ. כל אנשים העירה
בתוך הבתים, מציצים דרך חלונות עם וילונות משובצים. הם כבר
עומדים לשלוף, אך שניה לפני הרע עושה פרצוף מכוער והטוב מגלגל
את הקיסם שבפיו מצד שמאל לצד ימין. ברגע הזה מתגלגל לו השיח
כשברקע מנגינת זאב ערבות.
הטוב שולף אחרי הרע, אך בכל זאת מנצח. הוא רוכב לו בשתיקה אל
השקיעה. משיר אותנו עם כתוביות קופצות ופופקורן תקוע בין
השיניים.

"עוד מעט מגיעים" אני אומר שוב, הפעם לעצמי.