יש שתי דרכים להתחיל סיפור או מהסוף או מההתחלה. להתחיל אותו
מהאמצע זה משהו שיכול יותר להתאים לסרט של טרנטינו.
אבל מה אתה עושה כשאתה לא זוכר איך זה התחיל ואתה עדיין לא
יודע איך זה יגמר. אולי בדרך כלל הייתי מחכה שזה יגמר ורק אז
מתיישב לפרוק את סיפורי על הנייר שכל תכליתו הוא להצהיב עד
שיתפורר במגירת השידה שרגליה רקובים מרטיבות וקצותיה משופשפים,
כנראה בגלל מספר הדירות שבהן עברה עד שהתיתמה ונזרקה לרחוב, שם
באישון לילה סחבתי אותה על גבי. פריט ריהוט נוסף לכורסה
שקיבלתי מתנה, גם כן מאנשים שמאסו בה. לאט לאט הדירה הקטנה שלי
הופכת לבית חם לרהיטים עזובים.

אני רוצה לנסות להתחיל מההתחלה או לפחות מההתחלה שלי ושלה. אבל
אני לא מנסה להפסיק לחשוב על הרגע הזה שבו אמרתי לה שאני מקווה
שאני אראה אותה והיא ענתה "אם לא אז לא נורא" בטון שכאילו
המטרה שלו היא לנחם, אבל בעצם הראה לי כמה אני לא חלק ממנה,
כמה אף פעם לא הייתי.

אני לא יודע מה מפטם את האובססיה שלי אליה, אני רק יודע שאם
היא הייתה מרגישה אליי טיפה של רגש הייתי יכול להשתחרר ממנה.
אני יודע מה אתם חושבים - שבגלל שאני לא יכול להשיג אותה אני
רוצה אותה וככל שהיא יותר נשגבת כך אני יותר אובססיבי. אבל אתם
טועים, אני אומר לכם שאתם טועים.
אני עכשיו מבין קצת יותר טוב את כל המטומטמים האלה שאם הם לא
יכולים להיות עם מישהי מסויימת הם מעדיפים לא לראות אותה יותר.
אני מודה שיש משהו מאזוכיסטי במחשבה עליה, זו הדרך הכי כואבת
לתת לעצמי אגרופים בבטן.
אבל לא נראה לי שיש לי מה לדאוג עכשיו, יותר לא אראה אותה. היא
עברה לכפר ואני לעיר, היא בדרום אני בצפון. זה נכון שאפשר
להתייסר בתענוג של לראות אותה, פתאום סתם ככה או כמו שהמשורר
המת הלא רשמי שר "אחרי שכבר שכחתי אותה כליל". זה עוד יוכל
לקרות, מפגשים מוזרים מאלה כבר קרו, אבל לא מזמן אכלתי אז זה
לא זמן טוב להמשיך לתת לעצמי אגרופים בבטן.

אני לא זוכר איך זה קרה בינינו אבל אני זוכר את השיר הראשון
שכתבתי עליה. היא קראה אותו אבל כשסיימה פשוט קראה אחר בלי
להקדיש לו תשומת לב מיוחדת רק קראה עוד שני שירים ועל אחד אמרה
שהיא נורא אהבה למרות שהיא לא הבינה. אף פעם לא אמרתי לה שהשיר
נכתב עליה. אני אף פעם לא אומר. מילה כתובה יכולה להיות תיבת
פנדורה לשרצים שאין הצדק לקיומם.

המקרר מתחיל לקטר, הוא עושה את זה כל לילה באותה שעה,רבע לשלוש
לפנות בוקר, הוא זקן המקרר שלי. אני מסתכל עליו והוא עליי. הוא
בטח כבר עייף מלהסתכל איך אני פותח את הדלת, מביט אל הכלום שיש
בתוכו וסוגר. מקרר ריק מרגיש קצת ערום ואולי גם חסר תועלת.
המבט שלו עייף, הוא כבר ראה כמה דיירים לפני. אחד מהם אפילו
קיבל התקף לב בדיוק שפתח אותו להוציא חלב. הוא מת ממש מולו
במטבח כשבקבוק החלב שבור לרסיסים והחלב נשפך על הרצפה ומתחתיו.
ככה לפחות סיפרה לי מינה, היא קשישה ומנומסת וגרה בקומה
הראשונה. כמו הרבה מבוגרים היא אוהבת לדבר עם מי שיוצא לה כי
פשוט אין לה עם מי.
נראה לי שזו גם הייתה הפעם האחרונה שהזיזו את המקרר, אני
מתכוון אז כשהחלב נשפך. עם מסתכלים טוב על הרצפה אפשר לראות
שאיפה שהמקרר נגמר הצבע של הבלטות משתנה.

היא אוהבת את החופש שלה. היא שומרת עליו בקנאות. לא היה איכפת
לה עם נישאר יחד או ניפרד. כשהיכרתי אותה זה היה קצת אחרי שהיא
והחבר הקודם שלה נפרדו, הם היו יחד כמעט שנה, תשעה חודשים אם
היו נפרדים שבוע מאוחר יותר, ליתר דיוק אבל למה נפרדו או כל
פרט אחר היא אף פעם לא סיפרה לי. הייתי בטוח שאני והיא זה עד
שהיא תתגבר ואז תמצא משהו טוב אחר, אבל זה אף פעם לא נראה שהיא
מרגישה שהיא צריכה להתגבר על משהו. הוא היה הוא נגמר ושעכשיו
יש לה אותי שיסתובב לה בין הרגליים.

האדישות שלה הייתה קורעת אותי לשניים.  רק כשהייתה מעשנת היא
הייתה מראה רגש כלפיי כל כך אהבתי אותה מסטולה. לא היה איכפת
שלי שזה לא אמיתי או שזה לא בא בטבעיות. העיניים הנוצצות שלה
והחיוך המרוח בטבעיות מעושנת. תמיד תהיתי אם הייתי מחליף את
הפרצוף שלי בפרצוף של גבר אחר מישהו אחר זה היה בכלל משנה לה.
היום אני יודע שלא.

המקרר הפסיק עם הטונים הגבוהים ועבר לנמוכים, זמזום מעומעם
שמלווה את הזריחה העולה, בחוץ משאית הזבל מטלטלת פחים מנומנמים
והקומקום החשמלי שואף אדים בקולניות, כמו ילד קטן שמנסה לשרוק
בפעם הראשונה אך מוציא רק אויר, זאת סימפוניה של בוקר, בשבילי
מתחיל הלילה. כשאנשים יתחילו לזרום לרחובות אדע כי תורי לישון.
היום יתחיל לדהור וישאיר אותי מאחור.

מה היא עושה עכשיו, אני מכניס לעצמי בקטנה בצלעות.

המקרר מזהיר את המזרון שאני מגיע לשכב עליו. הם מתערבים ביניהם
האם אני אקום או לא. המקרר ניצח.