הייתי שם כמה רגעים  עד שהבנתי איפה אני נמצא. הייתי בהלם,
ניסיתי לצאת ולא מצאתי את עצמי. הייתי לבד, ניסיתי לצעוק, אף
אחד לא הקשיב. האמת שאף אחד לא יכול היה לשמוע.  זה היה חשוך,
כבד, מעיק , כמעט ואיבדתי תקווה, אפילו לבכות לא יכולתי.  קר
לי נורא עכשיו  ואני מנסה להזכר בכל הדברים האחרונים שקרו לי
וניסיתי להבין למה הייתי שם. אני לא נזכר בכלום, חוץ מהריב
שהיה לי עם ענת על זה שאני כבר לא מתייחס אליה כמו פעם.
היא התלוננה על זה שאני כבר לא מחבק אותה ולא מנשק אותה כמו
פעם, לא שולח לה פרחים ולא קונה לה מתנות. היא האשימה אותי בזה
שאני בוגד בה עם רותם, המלצרית מ"ארומה". בסה"כ נתתי לה נשיקה
על השפתיים כשנכנסנו לשם לפני חודש ומאז היא היתה בטוחה שיש
ביננו משהו.  הסברתי לה שזה יצא בטעות כי שנינו רצינו לתת
נשיקה על הלחי הימנית אז ככה יצא.
ביום הריב חזרתי מהעבודה  בבזק,  ושאלתי אותה  אם בא לה לצאת
לארומה ואז היא הטיחה בי את ההאשמות. עכשיו אני נזכר שהיא ממש
בכתה ואמרה שאם היא תדע שאני בוגד בה היא תהרוג אותי.
הסברתי לה שאני אוהב אותה ואני בתקופה קצת לחוצה בעבודה כי אני
רוצה להתקדם ולהפוך להיות אחראי משמרת. היא אמרה שנמאס לה
מהמצב הנוכחי ושהיא אוהבת אותי הכי בעולם,  שבלעדיי אין לה
חיים ושהיא רוצה כבר שנתחתן. אמרתי לה, כמו בכל התקופה
האחרונה, שכשאני אתקדם ונתבסס נוכל להתחתן. עכשיו אני מנסה
לסדר את הנשימה, שמח שהצלחתי לצאת משם למרות הכל. זה נראה לי
בלתי אפשרי ונראה לי שאף אחד לא יאמין שהצלחתי לצאת משם. אני
חושב על כך שיש לי מזל שיש לי מספיק כוח ומודה לעצמי על כל
אימוני הכושר והכוח שאני עושה במכון. בלעדיהם לא הייתי יוצא
משם.
אני עדיין בהלם ועדיין מנסה להזכר איך הגעתי לשם. כשראיתי את
הפרחים הרבים מסביבי נזכרתי שבמהלך הריב שלי עם ענת היא שברה
לי אגרטל על הראש,  כנראה איבדה שליטה לגמרי.
נזכרתי שהיא בכתה כמו מטורפת ואמרה שנמאס לה ובדיוק כשניגשתי
לחבק אותה חיבוק מעודד שיסיים את הריב הזה קיבלתי את האגרטל
הזה לראש. אחרי זה כנראה התעלפתי כי אני לא זוכר מה קרה אחר
כך. אני עדיין מנסה להבין איך ענת היתה מסוגלת לתת לי אותו
בראש. היא הרי בחיים לא יכלה לשרוט אותי אפילו. אני מקווה
לחשוב שזה היה בטעות וגם אם לא אני עדיין אסלח לה.
השקט הזה מסביבי גורם לי להתחיל לפחד. אני מוריד מעליי את כל
החול, מהעיניים, מהשיער, מכל הגוף, מחפש איזה בגד שיעטוף אותי
ויציל אותי מהקור האימתני הזה.
אני מקווה למצוא מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך הביתה, שייתן
לי כסף למונית.
נראה לי שאם מישהו יראה אותי הוא יתעלף על המקום כי אף אחד לא
יאמין שיכולתי לצאת משם.
האמת שכל הסיפור הזה גורם לי עכשיו להעריך את החיים אחרת
ולאהוב את ענת הרבה יותר. אני די מתגעגע. אני לא יודע כמה זמן
הייתי שם אבל אני מרגיש געגועי מוות.אני חושב על זה שאני באמת
אוהב אותה וכשאחזור הביתה ארד על הברכיים ואציע לה נישואים.
אני מנסה לחשוב למה לא עשיתי את זה קודם ואולי זה רק מפחד.
חשבתי שזו  אחריות גדולה מדי. אבל אחרי מה שעברתי עכשיו זה הכל
שטויות. הקידום בעבודה כבר לא נראה לי כל כך חשוב כי בינינו,
אפשר להתקדם גם אם אני נשוי.
ענת מאמי, אני כל כך מתגעגע, הנה אני בדרך. אני בטוח שגם את
מתגעגעת ואני יודע שלא התכוונת ושהכל היה טעות אחת גדולה.
בעצם, זה די מצחיק  אפילו. למרות שזו לא חכמה לדבר אחרי שזה
קרה. כי היו כמה רגעים של ייאוש ושחשבתי שאני לא אצא משם.
אני חושב על זה עכשיו, כשאני במונית, עטוף בגלימה כזאת,
שעוטפים איתה מתים. מביט דרך החלון ורואה את שמי מופיע בגדול
בכל לוחות המודעות. זה נראה לי נורא מוזר. אף פעם לא חשבתי על
זה אבל הנה עכשיו אני יודע מה היה קורה אם הייתי מת באמת.
עכשיו אני בדרך אלייך ענת, הנה אני קרוב, עוד כמה רגעים ואני
אחבק אותך כמו שאת אוהבת.
ענתי, יפה שלי, הנה אני כאן, אני מקווה שלא תתעלפי כשתראי
אותי.
הבנתי כמה הכל שטויות וכמה החיים שלנו פשוטים וכמה אנחנו
אוהבים אחד את השני. אני פתאום נזכר בכל הדברים שקרו לנו
ושעברנו ביחד. הנה, חכי עוד דקה שאדליק את האור ואעלה
במדרגות.
כשהדלקתי את האור, צעקה מחרידה יצאה מפיו של מוטק'ה, השכן הזקן
שלנו שידוע כאוכל נחשים.
הוא צעק צעקה ענקית והתעלף. אולי קיבל התקף לב.
דמעות החלו נוזלות מעיניי, נראה לי שאני מתחיל לבכות. ענת שלי!
ענתי! איך יכול להיות?
תלשתי את שתי מודעות האבל שלי ושל ענת מהקיר ונפלתי. מצטער
שיצאתי משם בכלל.