כבר אין מקום לדמעות.
הן נדחקו החוצה באכזריות כה רבה, עד שנשאר מהן הד קלוש בקצות
העיניים,
והקמט הקטן בשפתיים.
"הכעס הוא תוצאה של עצב, זה ברור לי. מותר לך לכעוס כי את כל
הזמן עצובה."
אני לא רוצה לכעוס,
אני לא רוצה עצב.
אני לא רוצה את כל החרא הזה שמנסה לנזול לי מהעיניים, יוצא
מהשפתיים כמו סכינים מחודדות.
ומי היה יודע שמ-"השפתיים שלך כל כך משורטטות, ממש כמו ציור"
יכולים לצאת דברים שלא התכוונתי.
או לא אהבתי.
אבל מצד שני,
רוב הסיכויים שזה עצב שיטחי, עצב עם ציפורניים,
עצב עם אותו מבט נוגה,
אני תמיד חייבת שכולם ידעו שאני עצובה.
אבל זה לאו דווקא נחוץ.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - -  ( ממש כמו צעדים של גמדים)







שוב פעם נפלת יקירתי.

אני יודעת. דוריאן. בבקשה צא מהתמונה. אני כל כך צריכה מישהו
לבכות לו. ואתה לא עוזר לי עכשיו. אני יודעת שנפלתי.

ואם אצא, מה התועלת בכך? עדיין תשארי אותה ספק-אישה ספק-ילדה
אנוכית ובכיינית.

אם תצא, תהיה לי דרך יותר קלה לפרוק מתחים. להעניש את עצמי
בדרך מסובבת שלא תגמר לעולם.

את לא רואה? בכך שאני לא מושג, המזוכיזם שלך עולה לשמיים! אישה
שלי, תקשיבי לקולות בתוך ראשך. תתמכרי להם.

-קולות בכי חרישי-

את רואה, ככה את הורסת את עצמך לאט לאט. ואף אחד לא לידך כדי
לעצור אותך. לה וויקטוריה!

אתה לא אוהב אותי? לא איכפת לך מה יקרה איתי כן. אני נקבה קטנה
ולא-מוצלחת. אבל אני זקוקה לתשובה. ותזכור, אם אני מתה, אתה
מת.

-המהום חסר חשיבות ולא מרוכז-

למה אני כל כך צריכה אותך? איזה טוב אתה עושה לי? אתה סתם
מדרבן אותי לפגוע בעצמי בדרכים אלגנטיות ואציליות.

כי את חתול עם שלוש רגליים, יקירתי. כל כך אצילית ועם זאת כל
כך עצובה