ועולם פשוט נפל לרגליה, שחוט ומדמם.

ממעלה גובה נעלי העקב היא הביטה על העולם, קטן ככדור טניס.

היא שמעה כל זעקה, כל סיוט.

כל תפילה וכל לחישה-רכה.

כל גניחה ואנקת עונג וסבל.

היא שמעה את העולם קורס לרגליה,

את הימים נשפכים לשעות מתות של חלומות לא מוגשמים.

רוחה של הארץ פרחה מהאדמה ונבלעה לבין שפתיה.

במורד גרונה.

ונספגה בליבה המושחר.

עינייה העיוורות, כחולות-חיוורות השתלבו במטח הנשמות והנפשות
שהתפוצצו באקסטרווגנטיות מדהימה.

ברוח הפרצים של הרס העולמות התנופפו שמלותיה השחורות-אדומות,
ספוגות בדם שנעלם כבר.

כמו בעלת כוח משלה, אספה מלכת העולמות את העולם בידיה
המדממות.

הידסה בחלל.

ולא נפלה.