כואב לי בביטול העצמי...
כאב כזה, עמוק , פנימי.
הכל למענכם, שלא תריבו בינכם.
שלא תרגישו מקופחים, שלא תהיו לבד,
תדעו שיש מישהו שרואה, שצופה מהצד...
לגשר, לפשר, לסייע לכם לתקשר.
רואה את עצמי בלתי נראת.
שוקעת בדימוי העצמי הזה, לא נותנת לי לצאת.
מקיפה את עצמי בדברים שלא טובים לי,
אנשים שלא טובים לי...
אנשים שלא טוב להם...
עדיין מחכה, מחכה לך ליד השער...
מחכה לטלפון, למילה, לסימן, לחיבוק...
מחכה שתיראי אותי.
ואף אחת מהן... לא נשארה כדי לראות עד הסוף.
יש אחת שעוד מנסה, אני לא יכולה לתת לך!
להחזיר את עצמי לשם, ללילות ההם, מול השער.
על כולם התגברתי, מניחה שעוד אמשיך להתגבר.
ומה אם אני לא רוצה בזה יותר???
מכורה לבלתי אפשרי.
מתי סוף סוף זה ירגיש טוב, במקום שבאמת יהיה טוב בשבילי?
בינתיים טוב לי רק כשרע...
לא הייתי מספיקה, מספיקה בכדי להציל אותך.
אני עדיין לא.. לא מספיקה אף פעם...
גם את לא מספיקה בשבילי.
ובכל זאת רציתי, רציתי לתת לך, רציתי שתנסי...