אשב לבחון בדרך ארץ
מהי דרך ארץ כאן
עירום, עריה בתוך כותונת
המשוגעים, הנעולים בתוך קנקן
וחייהם הם רק קנקן כאן
ומה שיש בו - לא ודאי
אבל הוא מתמלא
במתיקות המוזרה של דמעותי.

תינוקות בוכים מעל מסך
תינוקות שנישבו בוכים מולם
בכותל הדמעות המערבי
בוכה המערב על העולם
רואים עוד מלחמה שהם גרמו
ושואלים בעצב "עד מתי ?"
ודמעותיהם מתערבלות
למתיקות המוזרה של דמעותי.

ומעבר לגבול הכביש,
החרד אינו חושש מ"פרו ורבו"
ועוד אחד ועוד אחד למעגל
יושבים בתוך המעגל - כמו שציוו
יולדים בנים לגאולה
אך עתידם מוקצה מילדי
ואין עתיד
למתיקות המוזרה של דמעותי

ומעבר לעוד גבול של אבן
בכפר על צלע הר סלעי
על נהרות ביוב ישבנו
בכינו על עוקם "הראי"
בו משתקפות פנינו השוויוניות
מעוותות כפני כילאי
דומעים דמעות תנין המצטרפות
למתיקות המוזרה של דמעותי.

ומה אם גשם מים אין פה ?
להרכיבו יש חומרים:
טיפות של דם, דמעות של גז
אבני חצץ וכדורים
כל גרזני הצדק, החוטבים באנשים
והשבבים, הם ניתזים אל תוך עיני
מה שמסביר (אולי) את הכאב
במתיקות המוזרה של דמעותי

עם רדת ערב, ירידת מסך
ואין הדרן, ואין תשואות
חרד, חושש, גוסס ורב
רוחצים פניהם מהדמעות
ושובלן בצבע האיפור
עובר שורט, כמו ציפורן אשמדאי,
ואין מרפא, רק עמימות רכה
במתיקות המוזרה של דמעותי.