הלילה נכנס לחדרו, והוא דווקא קיווה שזו תהיה היא. תיכנס אל
חדרו כמו צל מלטף, ותשכח את כל מה שהובטח לה, תסלח על כל מה
שנאמר, תלטף את כל מה שנעזב ותבכה איתו. אבל רק הצל נכנס אל
חדרו, ולא היא ולא ליטוף ובטח שלא שיכחה. המיטה גלשה אל הקיר
ומצאה את ידידה השחור מבחוץ, וחברה אליו, זוממת מרד עם פינות
החדר. הוא יכל להדליק את המנורה, ללטף את כפתור הפלסטיק פעם
אחת באצבע קשה ולשים לכל סוף. אבל בלא שיכחה, לא היה גם סוף.
אתמול נכנס לחיו האור, ואתמול גם יצא. מתי היה מאושר ? הוא לא
יכל למצוא את הרגע בו ידע זאת, אולי בגלל שהצער נמהל בו כבר כל
כך חזק, שהתנגד גם לזכרון האושר. והעייפות, שנכנסה אל גופו כמו
מים, כמו צל, הקהתה עוד יותר את להב הרגש. הוא ניסה להרגיש,
למחות מעליו את העייפות והרגשות, ונזכר בהם שוב והתעייף שוב.
לו רק הייתה נכנסת עכשיו, היה בורא את נשמתו מעפר למענה. לו רק
הייתה נכנסת עכשיו בדלת, שערה חום על כתפיה ושמלתה דקה, היה
פורח ממטתו כמו צל ועולה למאוורר שהסתובב לאיטו על התיקרה
ומתערבל בו עד שלא היה נותר ממנו זכר. והצל מהחלון היה בורא
אותו מחדש ותופר אותו כחליפה וכנסיון והיא הייתה לובשת אותו
מעל שמלתה הדקה. ומתחתיה, ובתוכה. והוא היה אוחז בה, כצל, ונח
בקפליה ומתרפק בם, ומצטלל עד לשקיפות ומתכהה עד לשכרון חושים.
אבל המיטה בו היה הייתה ריקה - מלבדו כמובן. ריקה וקשה מאוד -
הוא חש מתחתיה כל עדשה שהותירו הישנים בה לפניו. לפעמים חשב
שהוא גם חולם את חלומותיהם, שנכנסו אל שנתו כמו הצל ובחרו את
זכרונותיו לעצמם והותירו לו רק את הללו שלא רצה לראות.
יום לפני כן חלם: הוא עמד על שפת ים, חומה ומצולקת, ובאופק עלה
מולו גל. לא אדוה, ולא פס קצף, אלא גל ששינה את פני האופק
לחלוטין, והרעידו וכיווץ את מקומם של השמים בעולם. ומי שהבדיל
בין שמים ומים לא יכל להבדיל עוד, כי המים עלו, והקצף שבראשם
עלה גבוה יותר ויותר - לא פס של קצף אלא גוש וקיר וחומה של קצף
שרגשו לכיוונו. והגל עלה יותר ויותר לכיוונו, צובר מים על
חשבון שמים, עולה ומתקרב וממהר ומתרגש עליו. והוא לא חש דבר.
לא פחד, לא השתאות, לא כעס על שובר השיוויון הזה בין חלקי
העולם, לא רחמים על עצמו ואחרים - הוא רק ראה את הגל. ואז
התפרק הגוש, נפל הקיר, התפרקה החומה, והוא לא הרגיש דבר גם
כששככו המים והוא שכח את מה שראה רגע לפני. ורק הקצף שהגיע
לרגליו שינה דבר מה. פס של קצף מדגדג נגע ברגליו, ואצבעותיו
ריקדו לרגע למגע המלח. ורגע אחר כך, הוא היה כורע על ברכיו,
חופן את החול המלוח ומנסה להכניסו לפיו, להרגיש את הטעם שדיגדג
את רגליו רק רגע קודם לכן.
הוא התעורר עכשיו, מחלום אחר. לו רק הייתה נכנסת עכשיו, מוחה
את דמעותיו, מלטפת את שיערו, נושקת לו רכות, מערסלת אותו
בחיקה, היה מאמין בה באמת. הוא רצה לחוש אותה, ורק הלילה נכנס
אל חדרו. שיר רך התנגן ברדיו, קווי המוזיקה הרכים גולשים אל
מתחת למיטתו, ומבטו התגלגל אחריהם. קווי הלילה פגשו במוזיקה
במחול איטי, בוחנים זה את סבלנותו של זה בסיבוב מתוח עד ששילבו
יד אל מותן ונסחפו זה בזה, שלובים ומתעלמים מהסובב אותם, שכהה
להיות הם, כמה להיות כמותם.
לו הייתה נכנסת עכשיו, נכנסת אל מתחת לשמיכותיו לחושך המתוק
שפינה רק בשבילה, היה שוכח אותה. הוא הבטיח זאת כבר פעמים כה
רבות, אבל עכשיו ידע שהיה שוכח, והיא גם - שוכחת אותו ואת
המחול הלילי הזה ואת החושך ומפנה מקום משותף, שהוא היה מפנה
גם. מקום אליו הייתה גולשת רק רכות, מקום שהיה מתמלא במגע בלי
עור לראותו, בלי גוף לרפואה. היו שניהם זוכרים רק את זכרם של
טעמים ושל מגע וריח ולא נזכרים כי המגע הוא עור והעור הוא מגע,
ומתחת לשמיכת העור ממתינים כל הדברים שלא רצו לזכור. היו
שוכחים שניהם ורוקדים ריקוד אחר, משלהם. לו רק הייתה באה
עכשיו.