ביום כיפור אמא שלחה אותי למרכז לקנות דגים לארוחה המפסקת.
אנחנו אוכלים בבית בעיקר אוכל מזרחי בגלל אבא שלי והיום בטח
נאכל חריימה.
אני אוהב את האוירה ברחובות לפני יום כיפור, הכל ריק, רגוע,
מוזיקה נעימה מגיעה מהחלונות בשכונה שלי ועל חבלי הכביסה
תלויים בגדים לבנים, מתייבשים בחגיגיות. לקחתי איתי את הווקמן
ואת הקסטה החדשה של זוהר "נכון להיום", רק אתמול קניתי אותה
ובנתיים אני הכי אוהב את השיר "כבר עברו השנים", אני שומע אותו
עד הסוף ומעביר להתחלה בלי לשמוע את שאר השירים, זה שיר שונה
כזה ורואים שזוהר שר מהנשמה. במרכז פגשתי את יקי מנדלביץ' ליד
הפתח של החנות דגים, הוא חייך אלי והמשיך ללכת. הוא האשכנזי
היחיד שאני מכיר ואפילו לא ידעתי שהוא אשכנזי עד לפני כמה
שנים. כשהיינו קטנים הוא היה אצלינו הרבה בבית והיינו משחקים
ביחד כשאמא שלי דיברה עם אמא שלו. "ארז!", ראיתי את אבי סעדה
מתקרב אלי, הוא חבר טוב שלי למרות שהוא מציק לפעמים, "מה אני
רואה אתה מסתובב עם אשכנזים, הא?", הוצאתי אויר מהאף, חייכתי
והזזתי קצת את הראש אחורה כדי שיחשוב שהוא מצחיק ונכנסתי
לחנות. "תביא תביא לשמוע קצת!", הוא לקח לי את הווקמן והלך
אחרי.
"מה זה? זוהר?! איזה שיר זה??", אבי הכיר את כל הקסטות של
זוהר.
"זה הקסטה החדשה, קניתי אתמול", המשכתי ללכת לכיוון הדגים והוא
אחרי.
"באלוהים?? מתי? לא ידעתי שיש כבר! בחייאת ארז כפרה תביא לכמה
ימים!".
"לא, לא היום, אולי שבוע הבא...", תמיד הוא לוקח לי דברים ולא
מחזיר.
"כפרה עליך ארז, אני מחזיר מחר, ביי נשמה!", הסתובב וברח.
קניתי את הדגים והלכתי חזרה הביתה. בדרך התעצבנתי על עצמי
שנתתי לאבי לשמוע ועכשיו אין לי מוזיקה בדרך.
"איפה הווקמן שלך? הלכת עם ווקמן, לא?", אמא שלי שמה לב להכל.
"נתתי קצת לאבי לשמוע עד הערב...", שיקרתי לה.
"אבל ארז אתה יודע שהוא לא מחזיר, למה אתה מביא לו?", אמא
צדקה.
"מה אני אעשה...חבר...", תירצתי.
"וואלה איזה חבר...", אמא הסתובבה והתחילה להכין את האוכל.
היה עוד מוקדם אז הלכתי לישון עד הצהריים. כשהתעוררתי האוכל
היה כבר מוכן והיה ריח מתוק בכל הבית. התקלחתי,לבשתי את הבגדים
הלבנים ושמתי כיפה לבנה. רציתי לשמוע קצת "כבר עברו השנים" ואז
נזכרתי שאבי לקח לי את הקסטה ובדיוק שניה אחרי זה שמעתי אותו
קורא לי מלמטה.
"הבאת ת'ווקמן?", שאלתי אותו מהחלון.
"לא לא, עוד כמה ימים, בוא רד למטה, כולם פה", ראיתי אותם
יושבים על המדרכה.
ירדתי למטה וראיתי את אבי, אליקו כהן, מאיר אלבז וגולן אלקסלסי
לבושים ומוכנים לבית כנסת למרות שרק עוד שעה אוכלים את
המפסקת.
"מה באתם כל כך מוקדם?", שאלתי.
"בוא'נה ארז סחטיין על הקסטה החדשה, איך?", מאיר שאל, הוא גם
אהב את זוהר.
"זוהר נשמה, תאמין לי", אבי ענה לו ורק עיצבן אותי יותר.
"בוא בוא נעשה סיבוב", אליקו אמר לכולנו והתחיל ללכת.
"דיר בלאק מישהו לא צם פה", אבי הסתכל עלי.
"צמים בטח צמים, מה אני אשכנזי?", מאיר צחק וכולם אחריו.
באיזור שלנו לא היו משפחות אשכנזיות וביום כיפור תמיד היינו
רואים את האשכנזים הולכים לבית כנסת השני שהיה יותר קרוב
לשכונה שלהם ואבי אף פעם לא הבין למה הם הולכים לבית כנסת בכלל
אם הם אוכלים חזיר.
הלכנו דיי רחוק והגענו ל"נאות צור", שגרו שם בעיקר אשכנזים. לא
הכרנו כל כך את האיזור אז הסתובבנו והתחלנו ללכת חזרה בשביל
להגיע לארוחה בזמן. בדרך ראינו את יקי חוזר לבית שלו עם
סנדביץ' חצי אכול ביד.
"קלטו קלטו, זה מנדלביץ'", אבי לחש לנו.
"קקי מנדלביץ'!", אלקסלסי צעק לכיוונו.
יקי התעלם והמשיך ללכת.
"בואו בואו תראו איזה קטעים", אבי סימן לנו ללכת אחריו.
"שלום לך קקי, אתה יודע איזה יום היום?", אבי התקרב אליו וכל
השאר עמדו מסביבו.
מנדלביץ' רצה להמשיך ללכת אבל אבי עצר אותו.
"מה אתה רוצה?", יקי הרים את הראש לכיוון אבי.
"אני רוצה שלא תאכל סנדביץ' כשאנשים אחרים צמים יא אשכנזי
מסריח!", אבי העיף לו את הסנדביץ' על הכביש.
"מה אתה עושה? יש עוד חצי שעה עד הצום!", יקי הגיב בחוסר
רצון.
מאחורה מאיר ואלקסלסי התחילו לדחוף אותו.
"די, תפסיקו!", יקי הזיז את הידיים לכל הכיוונים אבל אבי
ואליקו תפסו אותו וזרקו אותו על הכביש ליד הסנדביץ'.
"עכשיו תאכל את זה! יש עוד חצי שעה עד לצום אז תאכל את זה!",
אבי ירק עליו.
"לא רוצה! די! מה עשיתי לכם??", יקי התחיל לבכות.
"אכלת סנדביץ'", מאיר צעק.
"ונולדת אשכנזי", אבי אמר וכולם צחקו.
"אשכנזי גוי", אלקסלסי הוסיף והכניס ליקי בעיטה בבטן.
"חזיר מלוכלך", מאיר חייך והכניס לו עוד בעיטה.
ארבעתם התחילו לבעוט ביקי בלי לפספס שום חלק בגוף המקופל שלו
ואני עמדתי בצד.
כשהוא היה כבר חצי מעולף אבי שם לב שאני מאחוריהם. "מה קרה יא
משתכנז? מה אתה עומד בצד? בוא תעזור!". התקרבתי אל יקי, הסכלתי
על כולם והם חיכו למכה שלי. בעטתי בו בצלעות, "יא אשכנזי
דפוק", אמרתי וכולם חייכו.
"יאללה יאללה יש עוד עשר דקות לפני שהארוחה מתחילה, בוא נעוף",
אבי אמר והתחיל לרוץ לכיוון השכונה שלנו וכולנו רצנו אחריו.
בלילה נפגשנו שוב כולנו ודיברנו כמה שעות ליד הבית. "אתם
יודעים, אנחנו חייבים לצום", אבי הסתכל על הרגליים שלו, "למרות
שקקי הזה אשכנזי, אנחנו צריכים לכפר על החטא שהרבצנו לו ביום
כיפור".
"צודק", אלקסלסי גיבה אותו.
בבוקר התעוררתי רעב אבל לא התפתיתי לאכול. אמא שלי בדיוק ניתקה
את הטלפון.
"שמעת מה קרה לבן דוד שלך?", היא הסתכלה עלי מודאגת.
"לא...", השפלתי מבט, "מה קרה לו?".
"הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים", הקול של אמא רעד, "הכניסו
לו מכות רצח אתמול בערב".
"הוא יהיה בסדר..?", שאלתי.
"אי אפשר לדעת...הוא בניתוח עכשיו", אמא היתה המומה, "איזה מן
פושעים יעשו דבר כזה לילד כזה טוב? אני לא מבינה." לא ידעתי מה
להגיד. קיוויתי לנס.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. זה היה אבי עם הווקמן שלי.
לפחות יהיה לי מה לשמוע עד שיגמר הצום.