פכפוכי המים היו מלוחים מתמיד
גברו על שובר הגלים
ככלות המילים
האבנים היו קשות
והלחישות לא בישרו
על שבר הסערה

במעגן היו מונחות הסירות
שלא יצאו כמותנו ללב-ים
אלא לעיבורי נתיבים ומסילות
הנראים בעין וכבים בלב
הסירות היו תפאורות
כמו ילד יחף
קשורות בעבותות
המגדלור הבהב אורות

המים בעבעו בין הסדקים
האבנים היו מאז ומתמיד קשות
אינן מיועדות לחסום מים
שקטים המחלחלים
בחללים.

שובר הגלים הזה
נועד שיתנפצו עליו הגלים
אבל באו שם השתיקות ללא כללים
במעגלים המילים הונחו באדוות
פכפוך אקראי
מלבינות פנים

יפו היתה ראשית לשחפים
יבשה וקרקע בטוחה
למשק כנפיים
עייפות ממים ואופקים כחולים
המתעתעים ללא מסילות כוכבים

באין סוף הזה המגדלור
כיוון דור של שחפים

לא ראית.

וסימן היכן המים חדלים
מהיכן מתחילים החופים
המניחים והופכים חולות זהובים
אי מתי נופלים הכוכבים
ללא שמות
ללא רעיונות מיותרים

המעגן הזה פעם היה חומה והמגן
וזיכרון
שהיינו שולים שמש זורחת בהנץ

בהקיץ ללא תורן ומפרש
היו רוחות נפרשות ללא מפרשים
ברוחב הנימים והעורקים.

בימים שחלפו ראיתי אותם
נקרשים כדם שחורים
סירה טרופה
ודייג אוחז בקרשים אחרונים
שעוד צפים

כרישים חגים
המים העלו גלים
השובר נדרך עבר לדום ונמתח
זכר יעודו
כמו שלא היה מעודו
חסם גלי שיטפון
יפו, המעגן, הנמל,
היו חלון הזדמנויות
אחרון
אנחנו לא נצוף שם עוד

29.11.2002