מעפר ועד שרוך נעלים
לא יביט לאמוד
דרך כפות רגלים

מי ימצוק מים
כדרך נשות קדם
יושבות אוהלים

עוד נותר שהרוח מלחכת
בלוחות
וסוליות הנעלים שוחקות.
אין רואים אצבעות
מסמנות.

לא עלו אותות
בנדברות

רטט שתוקות
סדוקות נהי מבכות
עתידות

ימי אפרתה לבאות

יבין בנימין מות אימו
כבעת בא להיותו

תריסר היו העולות
והמחסרים והמתווספים
ואין מופתים
עוד נמצקים בעיתים

סתומים בנצורות
כבצורות
שאין מבינים
מלבד החולמים
והמפרשים
בתבואות פרות רועות
עולות בין הכתונת לפסים

שתוקים רעולי פנים היו הזמנים

מופתים
מסמנים
מונים ימים באסורים
גם כעולים עת היו בפתקים
אינם נהירים
מקודדים

כתבי חרטומים
שתוקים לבאים למפענחים
לא היו הדברים תמימים

איש יחריש ולא יגיד בסדקים
דברי הימים העתיקים.

ולא יכו על סלעים
כי ניגרים מאליהם
באו הדברים

רק עדה קרואה
ועולה בלולה
קול לחישה
תעיד בתפילה
ממתרים צרודים

במקום שמעולם הרגלים
לא באו ולא יהיו עומדים.

שם היו המועדים

וכמה עדים בודדים מעידים
מי נפל
ומי יצא חג מהכלל

משרוך נעלים
ועד כפות הרגלים
נותרו הדברים
חשופים

על שלושה ועל ארבעה

והמרוחקים

מעט כדי מוט  רגלים
ממטווחי קשת נערים נטושים
ואב מחריש

שזכר המדבר בער
בשלל צבעים

כל דבר

מגעיית קולות העולים
לאמור:
כאן ישמע  קול התמיד
פעיית השה

והאומרים עשה ואל תעשה.

בעור רגלים חידודין

בתום הלבטים
ישיל קוצים
יבוא קוצר בשיחים

מה יובן מדין
וכיצד הדין יהוון

ילובן בין ממאכלת
ואש אוכלת

ומאידך אינה מעכלת
כראוי

מעמיקה ומעקמת
עוד קמט אמת
מחממת
בעור המת