אני יודעת שיבוא יום וזה יטשטש
כל כך הרבה זמן עד שזה מטשטש
לא, אני לא חושבת מראש שזה הולך לעבור כליל
אבל אני יודעת שזה יטשטש כמו עקבות בדיונה
ועם הזמן כל שישאר הם סימני הרוחות שהיו לנו דאז.
כן אני יודעת בוודאות שכל מה שזכרתי פרט לפרט
ונזכרתי כמעט כל יום
כאילו לא ניתן להניחו בצד ולשכוח
הכל, מילה שנאמרה ואני ממשיכה וחורטת כאילו מכינה תבליט מתכת
ממנה-
ורוקעת בברזל אותה עד שהברזל מתרכך והמלה נטמעת בו יותר
כדי שלרגע לא אשכח למה זה כואב
למה נעים
כדי שלרגע לא אניח לי לנוח מזה
כדי שלרגע לא אשכח כמה אז, כל רגע מתוק היה מתוק פי שבעתיים כי
חיכיתי לו כל כך
כי בררתי בקפידה את השותף לו גם בלי לדעת באמת
ואני ממשיכה ומשחזרת, ואיך דבר הוביל למשנהו
וקובעת לעיתים (ברגעים שאני מלאת השראה) שזה היה בורא עולם ולא
אחר שעיצב כל קימור וכל פסיק וכל דממה שבין המילים. וכל רווח
לבן בין אות לאות.

אני יודעת.
עד לעיתים, שאני מגיעה לחלק הפחות נעים בתוך הזיכרון- ענן
הזה.
זיכרון- ענן שמרחף לי מעל הראש כמו גשם מקומי
וגם כשאני עם מטריה איזו טיפה זולגת,
נוחתת לי על הכובע נוזלת במין רטיבות מציקה כזו
ובאיטיות מדגדגת ונכנסת לי לעין או לפה
כמו זבוב שמטייל על אדם עת הוא ישן
מציק- נעים כזה, ומעיר אותו משנתו
ובמקום להקיצני היא מרדימה אותי אל תוך חלום בו כל פרט
נחווה מחדש בכל רגע
וכך זה יכול להיות ריח שעושה לי את אותה הרגשה
אבל לא ריח של בושם - זה כבר בנאלי מדי.
אלא, ריח שבאוויר, שבדרך כלל ילדים חשים
כמו ריחות של חגים
ריח של פסח שאין לו ריח באמת
אלא הרגשה כזו כמו כל פסח
וריח של חופש גדול
ולפעמים (ולברי מזל לעיתים תכופות) מתגנב לו ריח כזה של חופש
בדיוק באמצע הלימודים
וזה לא תלוי בכלום
וזה עושה כזה מדגדג באף
והתחת פתאום נהיה על קוצים
וחייבים ממש חייבים לעשות משהו של חופש
אפילו אם זה נגמר בשוקו בשקית
או נסיעה לשכונה שכנה רק לשם הנסיעה.
וככה הריח הזה שמיוחד לכל תקופה מתגנב
ומפתיע ולפעמים הוא נושא איתו אותך.

אני יודעת שזה ייטשטש
אני יודעת שזה עובר אחרי תקופה
הרי הזיכרונות לא כל כך מתמידים
אני יודעת, גם להם נמאס
ושלאט לאט
(וככל שכאב יותר- לאט יותר)
לא שמים לב וזה פשוט פחות נוכח
אני לא אומר אפילו מתמלא בשום תחליף
אלא פחות תקיף
ולא נזכרים בו עד שנזכרים בו
וגם אז זה בחיוך ציני
אפשר ממורמר
או אם התמזל מזלך
חיוך כזה שלם.
כזה שמצולם פנורמי
וממרחק
ומראה איך מספיקה זווית צילום שונה כדי לקבל תמונה לגמרי אחרת
ומצולמים בו עד כמה דברים
שחשבתי, לא נגעו בי
ובדיעבד- (מלת הקסם)
מלאו תפקיד חשוב לא פחות
אבל הפוקוס כבר לא על דבר
כבר לא מדוייק וחד
יותר בצבעי מים וקווים כללים
ואז אפילו הדברים שנראה כי לא יימחו לעולם
כמו תווי פנים
וקטעי שיחות ומהלך העניינים
ומי אמר למי  ולמה
ולמה ולמה?
זו שאלה שכבר לא נשאלת
כעס?- גם הוא נעלם.

אני יודעת,
שאז פנויים באמת ובמכוון או בהיסח הדעת
להכנס לחנות ספרים כזו
עם קסם וריח כזה של מיקום
כמעט דומה לריח של חופש גדול
אבל ישן יותר והרפתקני מסוג אחר
ולגשת בחצי חיוך למוכר
ובמכוון או בהיסח דעת

[ואם ניתן לציין כך במאמר מוסגר, שאלו בדיוק הדברים שנעשים
בהיסח דעת ובדיעבד (מלת קסם, כבר הזכרנו) נמדדים ונשקלים
ומחירם בשוק הזיכרונות עולה וכל קו קטוע כזה נראה לבסוף כדרך
מותווית שאני נוטה ברגעים של פיוטיות לקרוא לזה גורל]

ולהושיט לו את הספר הנבחר
עם איורים של דיונות
בהתחלה מדוייקים
ואחר כך בצבעי מים.