אז הלכתי לחתונה,
חתונה של הבת של אשתו של סבא שלי,
כן, מסובך... אבל מצד שני, בשביל המשפחה שלי זה הדבר היחידי
הפשוט.
הגענו כמובן באיחור, אפילו את החופה פספסנו, בשבילינו להגיע
עוד כשיש אוכל זו נחשבת הקדמה.
אח שלי כמובן בלי לראות אפילו איפה אנחנו יושבים או להגיד שלום
למשהו ישר רץ לאוכל, הוא ילד שיודע לאכול. הוא אמר לי פעם
שהחלום שלו הוא שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שמן, בדיוק כמו דוד
שלנו. נראה לי שלאט לאט זה מתחיל להצליח לו.
אני ואמא שלי המשכנו לשולחן ופגשנו את סבא שלי, היה לי נורא
מוזר, ראיתי אותו לפי חודש באירוע אחר... אני לא רגילה לראות
אותו כל כך הרבה, זה בדרך כלל קורה כל בערך שנה.
הסתכלתי עליו מרחוק, על ההליכה שלו, על הדיבור שלו, אני תמיד
זוכרת אותו בעיניים של ילדה בת 8 כשהוא עוד היה רץ איתי בשדות
ומשחק איתי כדורגל, אף פעם לא חשבתי שהוא איי פעם יזדקן.
עכשיו הגיע הזמן לסיבוב לחיצות הידיים והחיבוקים לאנשים שאני
לא מכירה שכביכול מכירים אותו מאז שאני "ככה" קטנה, למה אני אף
פעם לא זוכרת אף אחד מהם?
משפחה זה דבר מוזר, הם יכולים לא לראות אותך מאז שהם היו בבית
חולים ביום שנולדת, כי להם פשוט לא מספיק חשוב או איכפת ואז
פתאום כשאתה פוגש אותם באיזה אירוע מהסוג הזה, אתה "הכל"
בשבילם, "איזה יופי גדלת", "תבוא לבקר", "חשבנו עליך",
"התגעגענו", הכל בעצם סתם הצגות ובולשיט של להיראות נחמדים
שכשתגיע לחתונה של הבן שלהם בעוד 3 שנים תתן צ'יק שמן.
טוב, עכשיו הגיע הזמן לעשות סיבוב ליד האוכל, למזלי הכל היה
כשר בשרי, זה נהדר מאחר שאני לא אוכלת לא כשר ולא בשר. יותר
טוב במילא משמינים תמיד באיזה 3 קילו אחרי חתונה ואז אתה לא
יכול לעלות הביתה במעלית כי מתברר שאתה יותר כבד מהמשקל המותר.
רגע, אל מי אני עובדת?! בשביל מה באים למקומות האלה?! לאכול!
באמת נראה לכם שלמשהו באמת איכפת אם הבת של דוד של בת דודה של
אישתו של אח של סבא שלכם תשמח מהיותכם שם? אוכל בחינם זה תמיד
מושך קהל.
אגב חינם, חינם משהו... נראה לי שלעשות חתונה זה ממש רווחי, כל
הצ'ייקים המטורפים האלה, מה, כמה הוצאות כבר יש, אני בטוחה
שאיתם אפשר לחסות הכל ולקחת איתך סכום נכבד הביתה.
חזרנו להתישב בשולחן, אכלנו ככל יכולתינו, והלכנו לרקוד. אני
כל כך שונאת לרקוד בחתונות, אני תמיד מרגישה כאילו כל העולם
מסתכל עלי ובוחן כל תנועה שאני עושה, במיוחד כשאני באה ממשפחה
של רקדנים.
תסבירו לי איך לעזעזל יצא שאני היחידה בכל המשפחה המזויינת
הזאת שלא יודעת לרקוד?! אפילו את היתרון היחיד שיש להם לא
קיבלתי.
יצאתי מרחבת הריקודים, כי כמובן שהייתי מסמר הערב, כל כך
שאפילו סבא שלי הצליח להחזיק שם יותר ממני. הלכתי לעשות את מה
שהכי טוב לעשות בחתונות- לשתות!  לקחתי לי כוס בירה וישבתי
לשקוע ברחמים העצמיים שלי.
קינוחים. הו, איך אפשר להגיד לא לקינוחים. אז כמובן, למרות
שהייתי מפוצצת ומלאה בבירה, הלכתי ומלאתי לי צלחת שלא הייתה
מביישת חייל מורעב שחוזר הביתה אחרי שנתיים בבסיס.
פתאום קלטתי שנגמרה לי הבירה, כיצד זה יתכן? מיד הלכתי והבאתי
עוד אחת רק כדי שלא יראה ששתיתי שלמה. בסוף גם אותה סיימתי.
סופסוף, הביתה... שוב לחיצות ידיים לכולם, ונשיקות, בניסיון
ללכת ישר ולא ליפול על אף אחד.
אני שונאת את הצלמי חתונות האלה שקופצים עליך משום מקום ותמיד
תופסים אותך במצבים הכי מביכים, הם פשוט מתאמצים שתצא רע, בטח
הם יושבים אחרי זה בפיתוח של התמונות עם חברים שלהם על בקבוק
וודקה ומריצים צחוקים. טוב, לפחות משהו יהנה מהסיפור הזה.
באוטו, אני תמיד עושה את עצמי ישנה כדאי להימנע משיחות מיותרות
עם בני המשפחה שלי, בסוף בדרך כלל אני נרדמת בכל מקרה. אני
מגיעה הביתה שפוכה מעייפות, אומרת לעצמי שאני אבדוק משהו קטן
במחשב ובסוף נשארת כל הלילה כדי לכתוב.
חתונות, אני אומרת לכם... תשארו בבית.