זה קרה ביום אחד, ביום הולדתי ה-18.
זה היה חייב לקרות דווקא ביום הזה, מכל הימים בשנה, דווקא היום
הזה נבחר - מדוע?!
הזיכרון הזה לא מותיר לי שמחה לקיים אף לא מסיבה אחת כמו
שצריך.

קמתי בבוקר בשעה 10:07 לאחר לילה סוער של רצף תוכניות של
"פסטיבל מספרי הסיפורים" ושלוש שקיות במבה גדולות.
בעודי פוסעת (או יותר נכון - צולעת) לכיוון המטבח אל מכונת
הקפה הקדושה אני מבחינה ב"מתנה" שהותירה לי קפוצ'ינו (מה, לכל
הכלבים צריך לקרוא שוקו?)
בעודי מוסיפה עוד 2 סוכר (בנוסף לשניים האחרים, הרגל ילדות, לא
מסוגלת לרדת) אני שומעת צלצול טלפון. אני עונה את ה-"הלו"
המפורסם שלי, ומהצד השני אני כבר יכולה לשמוע את...
מי זה אם לא הבוס שלי רוטן מהצד השני?
מדוע אינני בעבודה, הוא צועק כ"כ חזק  עד ששפופרת הטלפון כמעט
התנפצה לרסיסים.
סיפרתי לו סיפור מצוץ מהאצבע שלקפוצ'ינו יש קלקול קיבה כי היא
אכלה לי את הכדורים נגד כאב ראש במקום הבונזו, ועכשיו לה כואבת
הבטן ולי הראש.
אפילו אני לא הייתי מאמינה לסיפור כזה. ביקשתי סליחה ואמרתי
שזה לא יקרה יותר (ואת זה אמרתי בפעם השלישית, אם לא יותר...)
כשגמרתי לשפוך בקבוק שלם של קרם על תלתלי המקורזלים ירדתי למטה
לכיוון המכונית, בדילוג על מדרגה אחת כל פעם.
חיטטתי בכיס האחורי של הג'ינס הישן, גם בקדמיים ואפילו בכיס של
החולצה,
אך לא מצאתי את מפתחות המכונית.
עליתי ברקיעות כדי שכל השכנים ישמעו ששוב שכחתי את צרור
המפתחות.
אלו הם חיי. אילו רק יכולתי להסיר את כל עול החיים הזה ממני
ולפשוט אותם כמו שאני פושטת את חולצתי של חנות הדיסקים הידועה,
ולחזור... לחזור הביתה.
אבל אף פעם לא אעז להסיר ממני את מתנת החיים, אף פעם לא אעז
להתאבד.

הגעתי לחנות המוזיקה בשעה מאוחרת למדי, אך הפעם הבוס שלי לא
אמר מילה, רק עיקם פרצופו. מאחורי גבו הראיתי לו אצבע משולשת
(נראה לי שהוא שם לב...)
אולי הוא שם לב אליי אבל אני שמה עליו משו אחר (וזו לא
עין...)
בכל מקום מעירים לי על חוצפתי, אבל ככה אני - אופי מתולתל יש
לי.
מצד שני, אולי בגיל 22 אני כבר צריכה לשים לזה לב מפני שזה כבר
לא כ"כ נחמד...
אני אדם מבוגר אך נוטה להשתטות:
בחור צעיר אחד ניגש אלי בבקשת עזרה בבחירת דיסק עכשווי לחברה
שלו.
הצעתי לו את כריסטינה מגעילרה או את גוון סטפני שיצאה בדיסק
חצוף {בדיוק כמו שאני אוהבת). כמה שניסיתי לעזור לו... הוא קנה
לה GREGORIAN  - מוזיקה מרגיעה של מקהלה לטינית...
הוא לא יודע כמה בר מזל הוא על שזכה באהבה. מכתה ח' לא היה לי
רומן רציני.
מקסימום סטוץ קצרצר בשירותי מועדוני לילה, בהם כמעט כולם
מעשנים חשיש.
"ג'ולי חמודה" ו-"ג'ולי מקסימה", אבל אף פעם לא "ג'ולי יפה" או
"ג'ולי אני אוהב אותך".
אני תמיד הידידה - אף פעם לא החברה.
והנה עוד יום עובר לו בבית משפחת אהרוני (הכוונה אליי ואל
קפוצ'ינו).
אני חיה לבד בדירה מושכרת בת"א, מחכה לשותף/ה שיבואו לגור
איתי. מה לא ניסיתי?
צ'אטים? שידוכים? אפילו רשמתי שאני צריכה שותף בדרושים
דרושות.
הפניה היחידה שקיבלתי היתה מלסבית אחת מהוד השרון שפתאום
החליטה לעבור לת"א. אם כבר מדברים על הומוסקסואליים, הידיד הכי
טוב שלי - הומו.
איזה חיים הא?
לא שאני נגד הומואים - לפעמים הם יכולים להיות טובים מבנות -
אבל אני לא אתחיל לדבר איתו על מחזור והריון...
יצאנו לסרט ביום שישי שעבר, היה תורו לבחור. הוא בחר בסרט
רומנטי טרגי.
לפעמים זה כ"כ מחליא אותי שהוא לא גברי, שהוא בוכה מכל שטות.
אז מה אם הם נפרדו בסרט? זה סוף העולם? ומה זה בכלל קשור
אליך??
ישבתי בקולנוע הדביק ללא מעש, משועממת למוות, משאילה את כתפי
לבכי של ערן...
כשיצאנו, והוא עוד מנגב את הדמעות, הוא הזמין אותי לשתות קפה.
וואלה, סוף סוף רעיון טוב יש לו. לגמתי מן הקפה שלי ונאנחתי.
חשבתי על החיים...
למה מתים...? האם החיים נקבעים לך מהרגע שנולדת עד הרגע
שתמות...?
כנראה הטרגדיה השפיעה עליי יותר מדי.. ממתי אני חושבת על
מוות?
בכלל, בזמן האחרון אני נורא מדוכאת (מה שממש לא מתאים לי).
חשבתי גם על הנער הזה, שקנה דיסק לחברה שלו, מתארת את פניה
השמחות.
ואת הנשיקה שתבוא... או הנשיקה...כמה אני מתגעגעת לזה...
וכל הסיפורים האלו של ערן, על החבר ה100מם שלו ששוב הפתיע אותו
בחוטיני לוהט. "כמה גדול הוא היה, וכמה סקסי, פשוט דורש
מציצה"
הסיפורים האלה בהתחלה עניינו אותי,
אבל עכשיו...