כשהיא הייתה ילדה קטנה מאד היא אמרה לאימה יום אחד: "אמא, את
יודעת שיום אחד אני אוכל לעוף?"
אבל אימה אמרה "אל תדברי שטויות ילדה! שטויות!"
יותר היא לא דיברה על זה, אבל היא התחילה להסתכל על ציפורים.
כל היום רק הסתכלה: בגינה, בגן הילדים וליד החלון.
היא תמיד הייתה ילדה שקטה, וחלק מן הילדים היו צוחקים עליה כי
היו לה עיניים מלוכסנות. הם קראו לה "סינית מכוערת". זה לא ממש
העליב אותה, אבל לפעמים זה קצת הציק.
במשך הזמן הציפורים למדו להכיר אותה, הם באו לפינה "שלה" בחצר
הגן ולפעמים היא נתנה להם קצת מהסנדביץ' שלה, שאימה הכינה לה
בבוקר. במשך השנים התחילו לבוא יותר ויותר ציפורים. הם קיבלו
יותר אוכל והיא- פחות.
ככה היא גדלה לה, ילדה רזה עם שיער שחור ועיניים מלוכסנות.
היחס של הילדים האחרים, שככל שהם גדלו גדל להם גם הרוע, כבר לא
הפריע לה בכלל. היו לה חברים כמוה, אחרים- הציפורים שלה. היא
נתנה להם שמות וזיהתה כל אחד מהם לפי סימנים מיוחדים.

יום אחד היא שמעה את ההורים שלה מדברים בלחש. הייתה לה שמיעה
טובה, היא יכלה לשמוע את הציוץ הכי קטן של ציפור. אמא שלה
אמרה: "היא ילדה מוזרה מדי, משהו לא בסדר איתה". אבא שלה אמר:
"אני חושב שאת צודקת, אולי לא היינו צריכים לקחת אותה...",
ואמא שלה ענתה: "כן, על מה חשבנו, למה שסינית תוכל להשתלב פה?
דם סמיך יותר ממים. כן."
היא שמעה אותם, והבינה והיא חשבה שהיא תכעס או לפחות תיפגע או
משהו אבל היא לא הרגישה כלום. שום כלום.
באותו לילה היא למדה לעוף.