בסופו של קיץ גועש הכל התחיל להשתנות. ואחד הדברים המפתיעים
קרו.
הרי לא כל יום קורה לך שאת יורקת ויוצא לך דם. ואז את הולכת
לבית חולים ואומרים לך שיש לך סרטן במייתרי הקול. השושלת
הסרטנית מכה והפעם בדור הצעיר היפה והמוכשר... הכוונה אלי.
רק להגיע לגיל חמישים לפחות..או 40 גם טוב... להגיע לשלושים זה
חובה! אבל כמו שאפילו הרופאים לא יודעים מי אני שאדע כמה זמן
נשאר לי?
ומי בכלל יודע ולמי אכפת... ואולי זה יומן מזכרת אבל למי?
לילדים שלא יהיו לי?
אני דווקא אופטימית וחסרת מנוחה גם יחד. מצחיק אותי כשאנשים
מתבכיינים על כמה שטוב להם ואז רע להם מזה. על כמה שהם מבלים
בלי סוף ואז מתעייפים ועל כמה שהם מזדיינים בלי הרף ובסוף עוד
מחשבנים אחד לשני..לזה אני קוראת החיים היותר מידי טובים בשביל
להעריך.
ואם אני נשמעת מרירה זה בטח בגלל התרופות שנטלתי ושגם לא דפקתי
להם חשבון יותר מידי כי איך אפשר בלי אלכוהול סמים קלים...
וסקס? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
מי חושב על סקס כשאת יורדת במשקל ונושר לך השיער כשמחר יש לך
תור בבית חולים וכשהראש שלך מסתחרר כל שעתיים?
אני חולת סרטן אני מהדהדת לעצמי... כבר לא מפחיד כמו פעם. כמו
לכל דבר מתרגלים... גם לסרטן מתרגלים.
מאז שזה היכה בי אני אדם שונה מכל הבחינות. הדברים נראים לי
חסרי ערך לחלוטין.
להיות בריאה, זה כל מה שמעסיק אותי.
אני וחבר קרוב מעשנים מסתכלים לשמים בוהים באוויר ומדברים על
הכל, הכל חוץ מסרטן.
"את הפכת לבן אדם אחר". הוא אומר לי בקול עדין עדין.
"החיים משתנים אז גם אני משתנה". עניתי בהתגוננות.
"עובר עלייך משהו אני רואה בעיניים שלך". המשיך.
הייתי מתחתנת איתו..הוא רואה בעיניים שלי שמשהו לא בסדר איתי
מה צריך יותר מזה? אני יכולה לדבר עד מחר אבל הוא קורא אותי
באופן שלא ייאמן.
"אני בסדר גמור". עניתי בטון בטוח ונעים שמשדר תקינות.
הוא לקח עוד שאיפה ארוכה ועצם עיניים. "על מה את מדברת?" הוא
שאל.
"מה.." עניתי בחוסר נוחות. "ספרי לי". אמר. "אני צריך לדעת".
הוא צריך לדעת?? אני חושבת לעצמי... למה? מה לעזאזל אכפת לו?
אני חצי מאוהבת.
הוא לקח את היד שלי וליטף אותי בחום כשהוא עדיין עוצם עיניים.
הסתכלתי עליו. הוא הגבר הכי יפה שראיתי בחיים הקצרים שלי.
הוא פקח את העיניים ישר לעיניים שלי ואמר בחיוך שאפשר לאכול
אותו: גם לשחקניות הטובות ביותר יש רגעים של חוסר אמינות".
צחקנו.
עכשיו אני מאוהבת לגמרי.
הבריזה הייתה מדהימה אבל החיבוק שלו הרבה יותר.
זה לא כל כך תמים כמו שזה נשמע. כל השיחה הזו נעשתה 10 דקות
לאחר סקס פרוע וסוחף שלא חוויתי בחיים שלי. היינו בסטלה מטורפת
אבל היינו ממוקדים אחד בשני.
מעניין אותי אם עדיין זה היה עושה לו את זה לדעת שהוא שוכב עם
חולת סרטן. אוייי כמה שזה נשמע נורא.
הגבר היפה ביותר שראיתי מחבק אותי קרוב לשעה. "תרגיעי את
המחשבות שלך קצת, תני להם לנוח". אמר, ומיד נישק אותי. כולי
צמרמורות.
אני שותקת לי בנוחות כי אין לי משהו חכם כל כך לומר.
"יהיה בסדר, אני בטוח," אמר. "אבל את חייבת לספר לי מה קורה
איתך את לא עצמך ואני מתחיל להתגעגע אלייך". והמשכנו לשתוק עד
הזריחה.
לא אמרתי לו כלום והמשכתי את הכל כרגיל.
חברות שלי לא מבינות איך אני לא איתו. אני לא מבינה מה יש לו
ממני, חולת סרטן אחת... אני מסתובבת הרבה ומכירה הרבה אנשים.
אנשים זה דבר מעניין... ואני רוצה להכיר כמה שיותר. זה מוזר לי
אבל אני בתקופה מעניינת סוחפת ומרגשת.
לפעמים לאנשים אין סבלנות אלי וגם לי האמת אין כבר כל כך
לעצמי. חולמת על חיי שיגרה משעממים אך בריאים.
וכמו שאמרתי אני חסרת מנוחה אך אופטימית ואם אפשר רק שהזמן
יעבור לאט.