"עוד יום ארוך נגמר", חשב לעצמו אנורקסיה-מן. הוא תהה, בינו
לבין עצמו, מה יש לכל הנשים האלה נגדו ולמה הן מתעקשות להעביד
אותו ככה, בלי רחמנות. "גם לי יש אישה וילדים שמחכים לי בבית",
לחש בתסכול, "אף אחד לא מבין אותי !". כמו כל גיבור-על אחר, גם
לאנורקסיה-מן היו חיים כפולים (אחרת איפה הכיף ?). הוא היה
שליח של איזה פיצריה. זה הצחיק אותו כל פעם מחדש.

זה לא היה מסובך. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה פשוט לתפוס
טרמפ על מה שכבר היה שם, בתוך הראש של מישהי, וכך - כמעט בדרך
אגב - הוא הוסיף עוד שם לרשימה. אם ספיידר-מן ידע לירות קורים,
ולבטמן היה הבט-מוביל, הכישרון המיוחד של אנורקסיה-מן היה
"המבט". הוא יכל להסתכל על מישהי, וזה היה הסוף - היא לא
תאכל יותר לעולם.

הוא לא היה אדם רע, וזה בטח לא היה באשמתו - המחשבות האלה היו
שם עוד לפני שהוא הגיע אליה עם הפיצה. הוא רק נתן לה מה שהיא
רצתה !  לפעמים, כשהוא נתקל במקרה בקרובי משפחה, עברה לו מחשבה
בראש שאולי הוא עושה משהו רע... אבל זה עבר תוך כמה שניות.
באופן כללי הוא היה מאוד מרוצה בעבודה - סביבת עבודה צעירה
ודינמית, אתגר, מה עוד אפשר לבקש ?  

אבל בשנה-שנתיים האחרונות הכל השתנה. הפיצריה, שפעם הייתה
סולידית, הפכה למסעדה ענקית, ומאז הוא התרוצץ ברחבי
אדיפוז-סיטי והוריד בצורה משמעותית את המשקל הממוצע של תושבות
העיר. הייתה לו המון עבודה, אבל האתגר הלך - פעם, כששמן היה
יפה, הוא היה קצת מתאמץ, אז היה קצת קשה למצוא איפה מישהי
שמה את הרצון להיות רזה. אז הוא היה מחכה בדריכות, לראות אם
הלך לו.  היום הוא היה רק צריך להחנות את האופנוע למטה, והוא
כבר ידע שעוד אישה תאכל היום את משולש הפיצה האחרון שלה.

נמאס לו. גם סופר-גיבורים צריכים קצת עניין בחיים, והעבודה שלו
הייתה פשוט קלה מדי. אבל מה הוא יוכל לעשות ? הוא בילה את רוב
חייו בייצור אנורקסיות,  ולא ידע לעשות משהו אחר.

"נו טוב", חשב לעצמו אנורקסיה-מן, "אני תמיד יכול לעבוד
בפרסום..."