כמה יפה פה. המדבר כולו פרוס לפניי. רק דבר אחד חסר לי. את.
אני שוכב תחת כיפת השמים, כשרק הכוכבים מאירים, ורק דבר אחד
חסר לי. את. אני עובר למדורה. דני האחים שלי עם סיגריה. אני לא
צריך סיגריה. אני צריך רק דבר אחד. לא גדול מדי, לא קטן מדי -
רק דבר אחד. את.  אם הייתה לי תמונה - אז בסדר. אם היה לי איזה
דף שכתבת - אז סבבה. אבל אפילו דף ונייר כדי לכתוב לא לקחתי.
אין לי מושג מה השעה. אם אני יתקשר זה יהיה מתוך טירוף  כי הרי
אין לי מה להגיד. רק לשמוע את הקול שלך. אפילו מוזיקה אין לי,
כי אין לי מושג איפה הסוללה. אז מה נשאר? לכתוב. ועל מה?
עלייך. כי בתכלס אין לי עוד משו לכתוב עליו. יש מצב שברגע שאני
מסיים לכתוב את זה, אני זורק את זה לפח. אבל בכל-זאת, רק
שתביני כמה את חושבה לי: כמעט הערתי את כולם, הסתובבתי בין
כולם כדי למצוא דף ועט, וכל זה רק כדי לכתוב. לא על משמעות
החיים ולא על ארץ-ישראל. לא על הדיסק החדש של אח שלי או על כמה
שאני מכוער. לכתוב על נושא חשוב, עדין, רגיש, יפה. עלייך.
עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, עכשיו, כשזה על הנייר, אני בשל ללכת
לישון, לחלום עלייך, לקום בבוקר, וכל היום לאסוף עוד דברים
בשביל לבוא הביתה ולכתוב על כמה שאני אוהב אותך.