הלילה התחיל בערב, כשלקחנו את חבר שלנו לבאולינג כמסיבת הפתעה
ליומולדת. העובדה שהוא כנראה ידע, וזאת רק השארה, שאנחנו
לוקחים אותו לשם לא משמעותית לסיפור, אבל סתם שתדעו.
כשהגענו לשם, ביום חמישי בערב, היום היחידי שהבאולינג עובד
שעות נוספות, והמקום שומם. ריק מאדם. סימני החיים היחידים שהיו
במקום, חוץ מאיתנו ומצוות המקום, היו קבוצה של 10 בנות, בערך,
בכיתה ד', שוב בערך, שכאשר אחת מהן הייתה מצליחה להפיל אחד,
כולן היו קופצות ומרעיות לה כאילו היא הרגע כבשה גול והן במגרש
כדורגל, וכאשר אחת מהן הפילה את כולם, הן היו צורחות כאילו
הרגע  הן זכו במונדיאל, אם ממשיכים את המשוואה.
בסופו של המשחק, כשכבר התחילו להגיע עוד צורות חיים שונות
ומשונות למקום, החלטנו שאנחנו עוזבים את המקום, עקב שעמום
נוראי.


חזרנו אל הקיבוץ, ומשם הלכנו ברגל למושב סמוך, אך המחווה נדירה
מצד אחי הבוגר, הוא הסכים לתת לי את אופניו, מה שגרם לנו להגיע
במהירות למושב. ישבנו במושב חסרי מעש, כשלפתע פתאום הגיע קבוצה
של בנות שהיו איתנו בבאולינג. איך שהן הגיעו, החליטו שתיים
מבנות המושב שנמאס להן מחוסר המעש הזה, והן רוצות ללכת הביתה.
אלא מה? איך יכלו שתי בנות קטנות ועדינות ללכת לבד לביתן בשעה
12 בלילה? הרי יש סכנה גדולה בחוץ! חברי (שהוא, במקרה גמור, גם
החבר של אחת מהן) הסכים, איזה פלא, ללוות את חברתו הביתה.
הילדה השנייה חייכה אליי את  חיוכה המתוק, ואני מה אני יכול
לעשות? ליווית אותה הביתה. דיברנו ופטפטנו לנו, כשלפתע, ראינו
על אם-הדרך סרטן, גדול יחסית. אם היינו בקרבת נחל כל-שהוא
העניין היה מסתדר לי, אבל הישוב הזה לא קרוב לשום נחל.
המשכנו ללכת, הגענו לביתה, נפרדנו לשלום, וכשהתחלתי לנסוע, היא
צועקת לעברי: "בוא מהר, יש פה כלב." כמובן שמיד חזרתי על
עקבותיי, לוויתי אותה עד לדלת ביתה, כדי שהכלב לא יעשה לה
כלום.


עד עכשיו הערב עוד היה נורמאלי. חזרנו לקיבוץ, נפרדתי מהחברי
לשלום, הלכתי לאחי לשים את האופנים בחדרו, והתחלתי לצועד הביתה
(עשר דקות הליכה פחות או יותר).
זה הזמן לתיאור הרך שבה הלכתי: הדרך מתחלקת לשלושה חלקים
מרכזיים:1) הירידה מהחדר-אוכל לכיוון דרום. 2) הירידה לכיוון
מערב. 3) הפנייה מהשביל הראשי לכיוון הבית שלי.


התחלתי ללכת בחלק הראשון, כשכל מיני יצורים מטרידים כגון
חתולים, קיפודים, יתושים ומיני מזיקים אחרים מסתובבים סביבי
ללא הרף, כשפתאום, לקראת סוף הקטע, התחילה לבקוע מוזיקה בסגנון
מזרחי/ערבי מכוון צפון (מאחורי חדר-האוכל). אם היה זה יום
חמישי לפני שנה, כשהפאב של הקיבוץ עוד היה פעיל, זה עוד היה
יכול להיות הגיוני. אם היה עכשיו אור יום, אפשר היה לשאר
שהי"בניקים החזירו את תחנת השידור לאוויר, למרות שלא פורים,
כדי לצחוק על כולנו. הבעיה הייתה, שלא היה פאב, לא היו
י"בניקים, ואפילו הסברה שנערי הקיבוץ הפעילו את המוזיקה לא
הייתה הגיונית מכיוון שראיתי אותם רגע לפני הולכים לידי.
בהרגשה מוזרה, שאולי אלה הם קולות שמטרתם היא הסוואה של מטח
יריות כבד העומד ליפול על קיבוצי, המשכתי בדרכי לעבר הבית.
באמצע החלק השני, לפתע פתאום התחלתי לשמוע שני דברים: האחד,
היה מין קול יניקה כזה, מוזר ביותר שהלך והתחזק ככל שהתקדמתי.
השני היה קולות דיבור של צעירים, דבר שיגרתי בדרך-כלל, אבל
העובדה שכל האורות בחדרי הצעירים היו כבויים, העלה בי סימן
שאלה גדול לגבי מוצא הקולות. את ההסבר לקולות מצאתי כמה רגעים
אחר-כך, ככה אני מניח, כשראיתי אור, שוב, כך אני מניח, מחדר
מרוחק. המוזיקה המוזרה עדיין עקבה אחרי, כל הזמן מאותו כיוון,
מתחזקת ונחלשת מפעם לפעם. הסבר לדבר הראשון עד היום עדיין אין
לי, כמו לעוד כמה דברים מהלילה הזה. הקול נהיה חזק יותר, ואז
נחלש בהדרגתיות, כאילו הייתה איזו חייה שעמדה על ענף ועשתה
אותו, והעובדה שראיתי חייה דמוית חתול, אני לא בטוח שזה היה
חתול, רצה לפני במהלך שמיעת הקולות, הוסיפה למוזרות שבדבר, אך
הקטע המוזר ביותר היה, שאחרי כ2 דקות הליכה פתאום שמעתי את
אותו קול יניקה מוזר מענף לידי, פתאומי וחד-פעמי.


הגעתי הביתה, וחשבתי לעצמי על מה גרם ללילה המוזר הזה. אחת
ההשערות שלי הייתה, שמישהו שם לי איזה חומר באוכל. הבעיה
העיקרית הייתה, שלא אכלתי כלום באותו לילה, רק אוכל שאני הכנתי
לעצמי. הדבר היחידי שבעלתי חוץ מזה היה בקבוק קולה (את הקולה
בלעתי, לא את הבקבוק) שקניתי, ועד היום אני חושד שמישהו שם לי
משהו בקולה.