יושב על הבר, את מתקרבת לך לאיטך.
אין לך מה לעשות פה, את רוצה ללכת.
מתחילה לעסות לי את הגב, לאט ובעדינות.
אני מסתובב אלייך, לא זוכר מי את, אבל זה לא מפריעה לי. מתחיל
בשיחה הרגילה: מה נשמע, מה קורה, מה חדש... פתאום אני עוצר
ושואל לשמך. את לא נרתעת, רק מסתכלת ואומרת : "תנחש" אני מנסה:
איילה? את מחייכת חיוך חיובי.
"מה את עושה פה" אני שואל. "סתם" את אומרת "לא היה לי מה לעשות
בבית. בוא נלך לאנשהו, נשב נדבר. כבר המון זמן לא דיברנו, רק
אני ואתה."
"סבבה" אני אומר "אבל הגעתי עם מונית".
"אין בעיה" את אומרת "יש לי אוטו, בוא ניסע"
נכנסים למכונית ונוסעים... "לאן נוסעים?" אני שואל. "לים" את
אומרת, "לפני כמה ימים מצאתי איזה פיסת חוף מבודדת, עם הירח
בול למעלה, ויש שם גם כמה עצים, אפשר לעשות מדורה."
מגיעים לחוף, יוצאים מהמכונית, הולכים, אני מדליק מדורה, את
יושבת ומתסכלת עליי. רק מסתכלת, ומחייכת. "אז...איך בבית-ספר?"
את שואלת, " סתם, רגיל..." אני עונה, "ואיך אצלך?"
"גם... אותו גבר." את אומרת.
פתאום, בלי שום אזהרה, את קופצת עליי, ומתחילה לנשק אותי.
מהשוק הראשוני אני לא מתנגד, אבל לאט לאט אני מתעשת על עצמי.
"שמעי" אני אומר "זה לא ילך, יש לי מישהי עכשיו."  "מה? איך?
מתי?" את שואלת בשוק.
"אתמול בלילה, ישבתי בבית, הייתי מבואס אש,  סתיו התקשרה "אני
יכולה לקפוץ?" אמרתי לה שאין בעיה, שלא תזיק לי איזה חברה. היא
נכנסה, התחלנו לדבר, ולאט לאט היא מתחילה למשוך אותי לכיוון
המיטה. לא התנגדתי, אז המשכנו, וזה פשוט זרם..."
"אבל נפרדנו רק לפני חודש" את אומרת בבכי "רגע, מי אמרת?"
"סתיו" "איזה סתיו?" את שואלת. "סתיו, סתיו אלון".
את בשוק. "סתיו, החברה הכי טובה שלי סתיו?" את כבר שואלת בבכי
מטורף. "כן, חשבתי כבר התגברת עליי".
"אני לא מאמינה עליך, אתה יודע? אתה פשוט חרא של בן-אדם!!!".
את רצה בבכי ואני נישאר לחשוב שם בשקט.
זה באמת חוף יפה. אני מתקשר לסתיו. היא מסננת אותי. אני מנסה
עוד פעמיים והיא עדיין לא רוצה לדבר איתי. אני הולך אלייה
הביתה, היא לא מכניסה אותי. אני נכנס בכוח. "אתה פשוט חרא של
בן-אדם, את יודע את זה? היית יכול להגיד לי שהיא עדיין אוהבת
אותך!" את צועקת עליי.
"אבל לא ידעתי את זה, את לא מבינה? היא באה היום פתאום ומתחילה
לרצות לדבר. לא ידעתי את זה עד היום בערב! את חייבת להבין
אותי"
פתאום היא מתחילה לבכות. "אני לא יכולה, אני פשוט לא מסוגלת
יותר. לא רק שאתמול היה לנו ריב, גם היא באה אליי היום באמצע
הלילה ומתחילה לצרוח עליי ש"איך אני יכולה לעשות לה את זה, ומי
אני חושבת שאני, ושהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים." אני
מחבק אותה, והיא פשוט בוכה עליי. ככה עמדנו איזה רבע שעה.
אחרי רבע שעה הלכתי להכין לנו קפה, ודיברנו: "תקשיבי," אמרתי
לה, "את בטוחה שאת רוצה להמשיך?" "כן" היא אמרה לי.  הלכתי
הביתה. הבית שלי לא מאוד רחוק אז הלכתי ברגל. שמעתי "מוקי-באתי
ממך". ויש לי רק משו אחד שאני רוצה להגיד לה: "אני לא הייתי
משנה שום דבר, יהיה מה שיהיה עבר מה שעבר, טוב לי להיות איתך
ככה, אז אני נשאר!"