היא הייתה הכל: יפה, חכמה, שנונה, תלמידה מצטיינת, ספורטאית
מהמדרגה הראשונה, ציירת, צלמת, רקדנית בלט חובבת, זמרת, חברה
טובה, ילדה למופת ולא פחות מהכל סקסית ונשית.
קראו לה שרון ולפעמים היא אפילו הייתה באה. אבל לשרון היה חסר
דבר אחד, אהבה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך אישה שהמעלות שלה יכולות למלא
דפים שלמים, יכולה לסבול ממחסור של אהבה, או ממחסור של משהו
בכלל.
גם שרון שאלה את עצמה, כל בוקר כשפתחה את עיניה אל יום נוסף,
"איפה האהבה שלי?".
שרון אף פעם לא שמעה את המילה אהבה מתחברת לשם שלה, אף לא פעם
אחת בחייה.
זה התחיל ממש מוקדם, בערך 3 דקות אחרי שנולדה, "אני...", אמרה
אימה, כשהיא מסתכלת עליה עטופה במגבת בית החולים.
זה אף פעם לא היה שלם, תמיד רק חלק. כאילו איזה כוח מסתורי מנע
מכל מי שהכיר אותה או נקרה על דרכה מלחבר את המילה אהבה, בכל
הטיה שהיא, אליה.
היא יכלה לזכור בגן חובה, שרן הקטן והשובב שיחק איתה ב-"רופא
וחולה", גם הוא כל הזמן היה מסתובב סביבה ואמור לה "אני...
אני...".
כשהייתה קטנה עוד לא ממש הבינה למה כולם מסביבה כל הזמן חוזרים
על המילה "אני". בסוף החליטה שהם פשוט לא רוצים לשכוח מי הם,
או שהם הם.
כשהגיעה לגיל הבגרות, ופגשה את מי שהפך להיות החבר הראשון שלה,
הבינה שרון שמשהו לא בסדר, במיוחד כשהייתה שומעת את סיפורי
החברות שלה על "אני אוהב אותך" הראשון שלהם.
אף אחד, אבל פשוט אף אחד לא היה מסוגל לחבר את המילה אהבה
אליה. לא הורים, לא חברים, לא חברות, דודים, מפקדים, בוסים,
פשוט אף אחד.
היא הלכה למתקשר, שאמר לה שכל הקווים תפוסים, למגדת עתידות
שכדור הבדולח שלה התנפץ, למגרש שדים שכתוצאה מניסיון גירוש
השדים ירד סופית מהפסים.
היא אפילו עלתה לקברי צדיקים וקיבלה ברכה מהבאבא ברוך, אבל
כלום לא עזר.
שרון נמנעה מלצאת מהבית או לבוא במגע עם אנשים. חברותיה,
המעטות שעוד נותרו, היו מנסות אך לשווא להוציא אותה מהבית
למסיבות וכו', כלום לא עזר.
ערב אחד החליטה שרון שהיא לא יכולה יותר, והיא הולכת לשים קץ
לחייה. הייתה לה תוכנית גרנדיוזית, כמו שאמר פעם מישהו, "אם
ללכת, אז ללכת בפיצוץ".
היא לבשה את שמלת הערב הכי סקסית שהייתה לה, הרימה טלפון לחברה
טובה שסיפרה לה לא פעם על נפלאות וסכנות האקסטזי, וביקשה ממנה
לפגוש אותה חמושה במספר כדורים באחד הפאבים בשכונה.
בשעה היעודה נפגשו השתיים, ושרון לקחה את האקסטה הראשונה
בחייה. אור ורוד ונעים החל מציף אותה, והיא יכלה להישבע שהיא
הרגישה משהו שמעולם לא הרגישה קודם. מבלי לחטוא בתקוות שווא
היא הייתה מגדירה את התחושה כאהבה.
בזמן שחברתה הלכה לשירותים, שרון גנבה לה מהתיק את שלושת
האקסטות הנוספות, שתוכל להשלים את התכנון.
כשעה אחרי שהגיעו לפאב ניגש אליהן הברמן עם כוס משקה ונתן אותו
לשרון, "זה מהבחור שם בפינה, הוא שואל אם הוא יכול להצטרף
אלייך?". שרון, תחת השפעת האקסטה הייתה מוכנה לכל. תקווה חדשה
הציפה אותה. "כן בוודאי", אמרה בקול רועד, מנסה לא לחשוף את
ההתלהבות שלה.
מהרגע שהבחור שהזדהה כיריב והצטרף אליהן, ועד הרגע שבו שרון
והוא עזבו את הפאב ובילו את הלילה במיטה שלה, לא עבר הרבה זמן.
התוכנית הגרנדיוזית, יחד עם 3 האקסטות הנוספות בתיק נשכחו
לחלוטין.
יריב שכב לידה ערום במיטה, האור החל לבצבץ אי שם בפאתי הרקיע,
היא התעוררה לאט מרגישה יד מלטפת את שערה. היא הסתובבה אל יריב
וראתה שהוא מסתכל עליה, נראה כאילו לא ישן בכלל בלילה.
"שלום מתוק", אמרה לו בקול חתולי מתפנק, עיניה ננעצו במבטו
החוצב. "בוקר אור ילדה יפה", אמר לה יריב. "אני מסתכל עלייך
ישנה מהרגע שנרדמת", אמר לה יריב בעיניים נוצצות. "לא ישנת
בכלל?", שאלה שרון. "לא, אף לא עצמתי את עיני לרגע", ענה יריב.
פעימות ליבה של שרון עלו, האם יכול להיות שמצאה את אשר היה חסר
בחייה?  "אני, אותך", אמר לפתע יריב, נועץ בה מבט עמוק. "אתה
מה?", שאלה שרון. "אני, אותך", ענה יריב, מאושר כולו. שרון
הסתכלה עליו וחשבה לעצמה, "טוב זה לפחות הכי קרוב שמישהו הגיע
עד עכשיו", ואמרה, "גם אני אותך".