"מסע על קו הזמן", הייתה האטרקציה הלוהטת של קיץ 2003, באולפני
דיסני שבפלורידה.
מסע דמיוני על רצועת הזמן, בליווי ווקאלי וויזואלי של אלוהים
כמנחה פרטי.
עמדתי בתור שלוש שעות כדי להיכנס למתקן. לפניי בתור עמדו שני
ילדים, בני 12 פחות או יותר, שדיברו ביניהם בלי סוף על איך
נראה המתקן מבפנים.
בצורה מפתיעה הצליחו בדיסני לשמור את תוכן המתקן כסוד שמור. אף
אחד, אבל אני ממש מתכוון לזה שאף אחד, לא ידע מה מצפה לו
בפנים, ויש אומרים שאפילו כאלה שכבר היו שם בפנים לא זוכרים.
נכנסתי למתקן סוף כל סוף. בכניסה קיבלתי משקפיים מיוחדים
ומכשיר השמעה עם אוזניות. כמו כן, חיכיתי שיעברו 30 שניות מזה
שנכנס לפניי, זה היה חלק מההוראות.
למרות שעברו בסך הכל 30 שניות מאז שהילד שעמד לפניי בתור נכנס,
לא יכולתי לראות אותו בשום מקום. חבשתי את המשקפיים והתקנתי את
האוזניות.
החדר הואר באור אדום, כתום כזה. על הרצפה סומן תאריך עם הרבה
אפסים בשנה ומינוס לידו.
"קו הזמן החל במפץ הגדול", נשמע לפתע קולו של אלוהים. "מה, לא
אתה בראת את כל העניין הזה של העולם?", שאלתי בפליאה. "לא, אני
עוד לא נולדתי אז...", הוא ענה לי.
"בוא נתחיל בסיור", אמר לי אלוהים, לא ממש נותן לי זמן להתאושש
מהמכה הראשונה.
התחלנו לצעוד, התאריכים על הרצפה השתנו בקצב מסחרר, כמו כן
התאורה ומרקם השביל. אלוהים נתן את הסבריו לכל נקודה חשובה על
קו הזמן.
אי שם עמוק לפני הספירה, יכולתי להבחין שהדרך נהיית מצולקת,
כאילו המרקם שלה קיבל כוויה או שפשוף. "מה זה?", שאלתי את
אלוהים, תוך שאני מתכופף ונוגע בשביל, הוא גם הרגיש מצולק.
"בכל פעם שקורה משהו רע בעולם, זה משאיר צלקת על קו הזמן",
הסביר לי האלוהים, "זו השנה שבה מתו מרבית הדינוזאורים".
אנחנו ממשיכים בדרכנו, פה ושם מתעקלת הדרך, או נחרצת בצורה
שמקשה עליך לעבור.
אי שם בערך בתקופה המקבילה לתקופת ימי הביניים, הדרך הופכת
להיות כל כך מצולקת שנותר רק שביל קטן וצר שניתן לעבור בו.
"הרבה מלחמות, המגיפה שחורה, אתה יודע, מטעמי האנושות.", אמר
לי האל, ספק ציני ספק מדוכא ושפוף.
אנחנו ממשיכים בצעדינו, אנחנו מגיעים לסביבת השנים 1940-1950,
הדרך הופכת למצולקת, אדומה, חמה בטרוף, כמעט בלי ניתנת למעבר.
נוצרנו ממש גבעות ועמקים כתוצאה מצלקות הקו.
"תקופה נהדרת בחיי האנושות", אומר לי האלוהים, "מה לא היה לנו
שם, שואות, מלחמות עולם, הרג בכל פינה, לא היה חסר הרבה
שיכחידו אחד את השני".
אנחנו מגיעים לשנת 2001, שנה עם צלקות קטנות לאורך כל הדרך.
כשאנחנו מגיעים לחודש ספטמבר, אני מבחין שבאמצע השביל יש חור
ענק בדרך, מגודר כמובן ויכולתי להישבע שאני ראיתי עשן עולה
מתוכו.
"לא יודע אם אתה זוכר", אומר לי האלוהים שמבחין שנעצרתי ובדקתי
את החור, "אבל זה היה החודש שבו התרסקו המטוסים על הטווינס
בניו-יורק ועל הפנטגון. העולם כבר לא היה אותו דבר אחרי אותו
יום". הסתכלתי על החור ויכולתי לראות שממנו והלאה לכיוון המשך
קו הזמן, נוצר סדק קטן בשביל.
הגענו לשער היציאה, יכולתי להבחין שהדרך מובילה הלאה, או אם
תרצו אל העתיד. החלטתי שאני חייב לבדוק מה קורה שם. עשיתי את
עצמי צועד לכיוון היציאה ואז בתנועה מהירה קפצתי מעל המחסום
והתחלתי לצעוד לעבר העתיד, הדרך נעשתה קשה יותר ויותר.
"אסור להמשיך לשם אדוני, עצור", צעק אחרי אלוהים, "החלק ההוא
עוד לא גמור... עצור ריבונו של עולם, עצור".
התחלתי לרוץ, מדלג ע"ג השנים הדלוקות על הרצפה, שני מטרים אחרי
אפריל 2007 נגמרה לי הדרך, תהום אפלה נגלתה לעיני. אלוהים הגיע
מתנשף כמה שניות מאוחר יותר.
"זה סוף העולם נכון?", אמרתי לאלוהים, "פה ייגמר העולם נכון?".
הוא לא ענה לי, רק הסתובב חזרה לכיוון שער היציאה, ממלמל, ספק
לעצמו, ספק אלי, "אמרתי להם שזה מסוכן מדי וחייבים להעמיד שם
שומר".