3 חודשים חיזרתי אחריה עד שהיא סוף כל סוף הסכימה לצאת איתי.
השתמשתי בכל הטריקים בספר, פרחים, משלוחי אוכל באמצע הלילה
ואפילו ברכה מזמרת.
אתמול היא הסכימה לצאת איתי, "תאסוף אותי בשמונה", היא אמרה,
"אבל שתדע שיש לי חוק חשוב לפגישות ראשונות. אסור להשתמש
במילים כן, לא, שחור ולבן, אתה יודע כמו במשחק הילדים, אני
אלופה בזה". "אין בעיה, קטן עלי", באמת ככה חשבתי, מה שזה מה
שיגרום לי לבטל את הפגישה שאני מחכה לה כל כך הרבה זמן.
הגעתי אליה בתשע שלושים וחמש, איחרתי בכמה דקות, עליתי אליה
לדירה וזר פרחים לבנים כשלג בידי.
ענת פתחה לי את הדלת לבושה בשמלה מדהימה.
"הפרחים בשבילך, תראי איזה צבע..", כמעט אמרתי לבן ואז נזכרתי
בחוק, "...מדהים יש להם", ראיתי את החיוך על פניה, כמעט ונפלתי
בפח.
נסענו למסעדה, הזמנו לאכול ואני כל הזמן הקפדתי לא להגיד את
המילים האסורות. לא היה לי מושג כמה זה קשה. עוד יותר קשה היה
למצוא דרך להגיד לענת שזה ממש לא לעניין שהיא מלטפת לי את הזין
מעבר למכנס באמצע המסעדה.
כשאמרתי למלצר "שלילי", כששאל אותנו אם אנחנו צריכים משהוא
נוסף, הרגשתי כאילו חזרתי לקורס מ"כים.
הגענו אליה לדירה, ענת שאלה אם אני רוצה לעלות ועניתי
שבוודאי.
נכנסנו לדירה, ענת הכינה משקאות והמשכנו לקשקש. ברקע הייתה
מוזיקה שקטה וענת נראתה כל כך זוהרת. רציתי אותה, כמה שרציתי.
מפה לשם התחלנו להתמזמז, בגדים עפו לצדדים והיצרים השתוללו.
היה כל כך טוב, כל כך טוב, הייתי בשיא האקסטזה כשענת שאלה,
"אתה גומר חמוד?" , "כן", עניתי "כן".
בדרך חזרה כאבו לי הביצים והיה לי ממש קשה לנהוג. מה לעשות אף
פעם לא הייתי טוב בכן לא שחור לבן.